Kommentar zum Wochenabschniit „beschalach“…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: בשלח
בפרשה זו אנחנו עושים הכרות עם עמלק. אבל גם מי שמעולם לא למד תורה וגם אם אין לו מושג מההיסטוריה התנכית, יודע, שעמלק זה האויב של עם ישראל. ולא סתם אויב, אלא האויב בה‘ הידיעה, האויב האולטימטיבי. עד כדי כך, שהתורה אומרת לנו בפרשה זו: „מלחמה לה‘ בעמלק מדור דור“. מלחמת חורמה: „כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים“.
זה נשמע באמת כמשהו נוראי. זה באמת חייב להיות משהו חמור מאד, מה שעשה עמלק. על פי הדיווח בפרשה זו נודע לנו, שכאשר בני ישראל המשיכו את מסעם במדבר צין והגיעו לרפידים, בא עמלק ונלחם בהם. יהושע בחר לו אנשי חייל והם הצליחו לגבור על עמלק. זאת אומרת שעד כאן לא נראה שעמלק עשה משהו חריג שמצדיק עוינות עד סוף הדורות. בספר דברים פרק כה
חוזרת שוב המצווה להשמיד את עמלק, וכאן מוסיפה התורה נימוק נחרץ:
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים:
אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע
התנהגות זו של עמלק, לזנב בחלשים האם היא חריגה? אני לא משוכנע. כנראה שאלה היו הנורמות באותו עולם של לפני שלושת אלפים שנה ובנוסף, גם בני ישראל נהגו בהתאם לאותם הנורמות. במלחמת ההתנחלות בארץ כנען, כאשר יהושע עצר את גרמי השמים „שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון“, הוא ציווה על צבאו (יהושע פרק י):
ואתם אל תעמדו רדפו אחרי אויביכם וזנבתם אותם
אותי כאמור נימוק השנאה בגלל שעמלק זינב בחלשים לא משכנע. ולכן אני שואל את עצמי, מה יכולה להיות הסיבה לקללה החמורה הזאת ואני מנסה הסבר אחר.
סיפור יציאת מצרים אינו פשוט מבחינה אמונית. אחרי שבני ישראל מצליחים להמלט ממצרים והם רואים את נפלאות ה‘ שמטביע את פרעה וכל חילו, כתוב: ויאמינו בה‘ ובמשה עבדו. זה המקום היחיד בתורה ששם כתוב, שבני ישראל האמינו בה‘. הניסים בהקשר ליציאת מצרים שיכנעו אותם. והנה מהפך מדהים. לא עברו שלושה ימים, ובני ישראל התחילו להתמרמר: חסר להם מים, חסר להם לחם. המצוקות האישיות השכיחו מהם את האמונה באלהים והם טוענים לפני משה: היש אדוני בקירבנו אם אין? והתורה מציינת: ויקרא שם המקום מסה ומריבה.
והנה מיד אחרי המילים שמבטאות את הספק בקיומו של אלהים בין בני ישראל, בא הפסוק שמתחיל במילים: ויבוא עמלק…
ואז ממשיכה התורה לספר לנו על המלחמה בעמלק ובסופה על השינאה התהומית לעם הזה עד סוף הדורות.
לדעתי הקשר בין שני נושאים אלה אינו מקרי. יש כאן שני עניינים שהם עניין אחד. והעניין האחד הזה הוא תופעה רגילה ומקובלת בעולם הפוליטיקה מאז ימי קדם ועד היום הזה. כאשר העניינים הפנימיים אינם מסתדרים, כאשר יש תלונות, התמרמרות וסימנים של מרי בתוך החברה או העם, מחפשים בעלי השררה, או השלטון, אויב חיצוני, שאפשר לשנוא אותו ומסביב לשנאה הזו קל לאחד את כל קצוות החברה.
ניקח לדוגמה את אירן לאחר שחומייני עלה לשלטון. לשלטונות המהפכה לא היה מה להציע לעם, לא פרנסה יותר טובה, לא תנאי מחייה יותר טובים, מה עשה השלטון? ערך יום יום הפגנות ענק נגד אמריקה והציונים. מה עשו האמריקאים או הציונים לאירנים? כלום! אבל זה היה נוח מאד, להמציא אויב ולתלות בו את כל הרעות חולות. יש המון דוגמאות כאלה בעמים אחרים ובמשטרים אחרים.
וכשאני שומע תכופות את המשפט הנדוש „מלחמה לה‘ בעמלק מדור דור“, והאומר מתכוון לסתם איזה עם שברגע נתון זה הישראלים נוטים להאשימו באנטישמיות, אני שואל את עצמי: על מה הוא מדבר? על איזה עמלק? זה שנכחד כבר לפני אלפים וחמש מאות שנים? או על העמלק התורני שהוא ממציא לעצמו, שהוא זקוק לו כדי שיהיה לו אויב חיצוני?
ואני נזכר בדיבור ששמעתי כבר פעמים רבות ושאולי נאמר ברצינות או סתם כלאחר יד: אם לא היו לנו אויבים, החברה הישראלית היתה מזמן מתפרקת.
שבת שלום
richtig gut
der papst hat angst vor europ. sprachen
und nur lateinisch wird zugelassen (?)
juedisch ist natuerlich hebraeisch
eine abgeschlossene welt
genau wie arabisch
oder tuerkisch
ja
sehr verstaendlich
warum versteht kein mensch alle sprachen?
Kommentarfunktion ist geschlossen.