רשה זו ממשיכה לספר את קורות אברהם אבינו. אברהם הוא לא רק הדמות המרכזית בחומש בראשית, עד שאמרו חכמינו, שכל ספר בראשית הוא רק מסגרת לאברהם ושרק בגללו נכתב חומש זה, אלא הוא הדמות המרכזית בתולדות עמנו. ולכן האירועים או הסיפורים הקשורים באישיותו הם חומר לדיונים ולפרשנויות בלי סוף. אני יכול לנגוע רק במספר מצומצם של הסיפורים וכמובן שאי אפשר לתת כאן תיאור מקיף של כל הדעות והפירושים…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: וירא
ניקח לדוגמה את הסיפור על החרבת סדום:
„ויאמר ה‘: המכסה אני מאברהם אשר אני עושה?“ כלומר אלהים מחליט לספר לאברהם, שהוא עומד להשמיד את סדום בגלל הרשעות של אנשי סדום ובגלל שצעקתם הגיעה עד לב השמיים. ואז בא אברהם ומתחיל להתדיין עם אלהים ומבקש כמובן למנוע את החרבת העיר. אברהם שואל את אלהים, אם הוא יחריב את העיר אם יימצאו בה חמישים אנשים ישרים. אלהים משיב שלא. אברהם יורד לארבעים, שוב משיב אלהים שלא יחריב. וכך ממשיך אברהם להוריד את מספר הצדיקים, שהם תנאי למניעת ההחרבה של סדום, עד שהוא מגיע לעשרה. וכאן נפסק המיקוח. בהמשך מסופר, שבסדום נשאר רק צדיק אחד והוא לוט, ולכן מלאכי אלהים מצילים את לוט ואת משפחתו ואחר כך העיר נחרבת.
הספקנים שבינינו שואלים: נו באמת, לאלהים אין מה לעשות, אלא ללכת לספר לאברהם על תכניותיו להחרבת סדום? והוא מוכן להתמקח עם אברהם, באיזה תנאים הוא יחריב את העיר, כלומר כמה צדיקים חייבים להיות בסדום, על מנת למנוע את חורבן העיר?
באמת שאלות קשות והתשובה שאני אתן עליהן אולי לא תספק כל אחד:
כבר אמרנו בהזדמנות קודמת, שהתורה אינה ספר היסטוריה. ויש דברים שקשה להסביר אותם. ובעיקר, אי אפשר לשכנע את הספקן, כי הספקן תמיד ימצא שאלות שלא ניתן להשיב עליהן תשובה מספקת. ולכן התשובה צריכה להיות: מה אומר לנו הסיפור הזה, או מה רוצה התורה להגיד לנו בסיפור זה, כמו גם בשאר הסיפורים.
מה יש לנו בסיפור הזה?
ראשית: אברהם אבינו לא נמנע מלהתמקח עם הסמכות הגדולה ביותר הקיימת ביקום. אין ספק שהוא מכיר בסכנה שיכולה לצמוח לו מזה, כי בסך הכל זו יהירות לנסות לשנות את דעתו של בורא העולם. אבל הוא מעז בכל זאת. וכאן אנחנו למדים דוגמה מאבי האומה, שלא נמנע מלסכן את עצמו, כאשר חשב שהוא יכול להציל את חייהם של אנשים אחרים. לזה קוראים היום אומץ אזרחי.
שנית: אברהם אבינו מלמד אותנו, איך להתדיין עם גדולים. הוא לא פונה אל בורא העולם בבקשה, כי אם בשאלה: האם תספה צדיק עם רשע? כלומר, האם תעניש גם את מי שלא נוגע לעניין, רק מפני שהוא במקרה גר באותו מקום? במילים אחרות: האם תטיל עליהם עונש קולקטיבי? וכך ממשיך אברהם בזהירות בשאלות ההתמקחות, עד שהוא מגיע לעשרה צדיקים, דהיינו, שאם יהיו עשרה צדיקים בסדום, אלהים לא יחריב את העיר. כידוע לא נמצאו בה עשרה צדיקים, אלא רק צדיק אחד. ועל מנת שאחד זה לא ייהרג עם החרבת העיר, שולח אלהים במיוחד שלושה מלאכים, על מנת להציל אותו. וגורל העיר ידוע.
במסורת היהודית נתפס אברהם כסמל לדמות הצדיק, כסמל לאדם החיובי ביותר, והנה התורה לא נמנעת מלהזכיר גם התנהגות לא נכונה של צדיק זה. וחכמינו ז“ל מפרשים את העובדות ללא משוא פנים.
למשל: פעמיים מגרש אברהם את הפילגש שלו הגר למדבר. פעם ראשונה כאשר היא בהריון, ופעם שנייה כאשר ישמעאל בנו כבר ילד גדול. גם אם התורה אומרת לנו שהוא עשה את מה שעשה על פי בקשת שרה אישתו, מכל מקום הוא עושה את המעשה – הוא מפקיר את הגר ואת בנו למות במדבר.
ומעניין שחכמינו ז“ל לא ניסו לטייח ולחפש תירוצים למעשים אלו. להיפך הרמב“ן, שבתקופתו (במאה השלוש עשרה) היתה ארץ ישראל בידי הערבים, אומר, שבגלל חטאה של שרה ובגלל שאברהם הניח לאשתו לנהוג כפי שנהגה, ענש הקדוש ברוך הוא את ישראל והשליט עליהם את ישמעאל.
חטא נוסף מונה הרמב“ן באברהם אבינו: „שהביא את אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו“. למה הכוונה?
פעמיים מורה אברהם אבינו לאישתו שרה אימנו לשקר כי היא אחותו, על מנת שהוא לא יהיה בסכנת חיים. שרה היא אשה יפה ומטבע הדברים גברים אחרים חושקים בה. בפעם הראשונה יורד אברהם למצרים, כי הרעב שולט בארץ. הוא חושש שאשתו שרה תילקח בגלל יופיה על ידי המלך. ואם יחשוב המלך שהיא נשואה, הוא פשוט יהרוג את הבעל ויקח את שרה האלמנה. ואמנם מציגה שרה את עצמה כאחות אברהם והמלך באמת לוקח אותה אליו. הסיפור חוזר על עצמו עם אבימלך מלך גרר. כאן מתערב אלהים, הוא מופיע לאבימלך בחלום ואומר לו, שהוא חייב למות בגלל המעשה הזה. אבימלך מתחננן על נפשו ואלהים מוכן לסלוח לו, בתנאי שיבקש מאברהם שיתפלל בעדו.
וזה מה שקורה. אברהם מתפלל בעד אבימלך, ואלהים, שלפני כן כבר העניש את אבימלך בכך שעצר את אישתו ואת פילגשיו מללדת, מרפא אותן והן יכולות שוב ללדת.
קטע זה מוזכר בגמרא בהקשר אחר: בתקופת הגמרא היה מקובל הפיתגם, „שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה“. במלים אחרות, אדם שמבקש על עצמו, אין דבריו נשמעים, כלומר הוא לא נענה, אבל אם הוא צדיק שאינו חושב על עצמו ועל צרכיו ומתפלל בשביל אחרים שיש להם את אותם הצרכים, הוא דווקא זוכה לחסד. ושואלים בגמרא, מה המקור של פיתגם זה. והתשובה היא, שזה לקוח מהסיפור על אברהם שהתפלל עבור אבימלך מלך גרר. כי מיד לאחר התפילה הזו אומרת התורה, ששרה ילדה בן. כלומר לאחר שאברהם ביקש שנשות אבימלך תוכלנה שוב ללדת, הוא עצמו נענה ואישתו ילדה בן.
ונחזור למה שאמרו בגמרא, שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה. מה אפשר ללמוד מזה: אם אתה יכול לבקש על מישהו אחר, עשה זאת. אל תהיה אגואיסט ואל תחשוב רק על התועלת שלך. אם אתה יכול לעזור למישהו אחר, אפילו שאתה יודע שזה לא יעזור לך, עשה זאת בלי לחשוב על עצמך. אני אמנם לא יכול להבטיח, שמי שהולך לכותל ושם פתק ומבקש על מישהו אחר או מתפלל למען הזולת, שאז מן השמים יעזרו לו. להיפך, אם הוא חושב להתחכם ולעזור בכך לעצמו, זה ודאי לא יעזור לו. מה שבטוח, שכאשר בתפילה אין מחשבות של תועלת עצמית, כאשר מחפשים בלבד את קירבת הקדוש ברוך הוא, זה עוזר לאדם להתעמק ולהתקרב אל עצמו, להבין את עצמו ולהגיע למדריגת צניעות. וזו כשלעצמה כבר זכות גדולה, שלא רבים מגיעים לכך.
שבת שלום