באיזו פרשה אומר הכתוב עֲבָדַי הֵם? השאלה היא למעשה רטורית, כי בעצם לא כל כך חשוב היכן זה נאמר…
בשבוע של מתן תורה, העניין שלנו הינו כל התורה כולה ולאו דוקא עניין צפציפי זה או אחר. חכמינו כידוע דנו בכל מילה ואפילו בכל אות והפכו בה והפכו בה ומצאו אפילו דברים שלא חיפשו. ולמרות זאת הביעו גם הם לפעמים את דעתם באופן כללי על עניינים שהם במרכז התורה או שהם כוללנים ובמעלת חשיבות גדולה במיוחד. מעין חוק יסוד או רעיון יסודי שאליו מנחה אותנו התורה.
מוכר הסיפור על הילל הזקן שאמר לנוכרי שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת: את מה ששנוא עליך אל תעשה לזולת. למרות שהוא הוסיף שחשוב ללמוד גם את השאר, בכל זאת לא נמנע מלהעמיד את התורה על עיקרון אחד אנושי כללי.
בן עזאי אומר שהמצווה „ואהבת לרעך כמוך“ היא כלל גדול בתורה. לעומתו מדגיש רבי עקיבא שהמילים „בצלם אלוהים ברא את האדם“ הם כלל גדול מזה, כי בכך בא לידי ביטוי שכל אדם באשר הוא אדם, יש בו משהו מיוחד, משהו נשגב שאסור לפגוע.
אני הקטן ניתלה בפסוק הנ“ל על עבדיו יתברך ומנסה להבין אותו. למה הכוונה במילה עבדים? כמובן שאין להבין את המילה כפשוטה. אלוהים אינו זקוק לעבדים. הוא לא צריך שמישהו יצחצח לו את הנעליים או יגהץ לו את החולצה. פרשנות נכונה, יותר נכון לומר הסבר מתאים אנחנו מוצאים בגמרא. שם מתקיים דיון על יחסים שבין עובד למעביד, ועל מנת להדגיש שלמעביד אסור לנצל את העובד מצטטת הגמרא את שתי המילים „עֲבָדַי הֵם“ ומוסיפה, „ולא עבדים לעבדים“. כלומר שיש לקרוא את הכתוב: כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים. היהודי אינו אמור לנצל יהודי אחר ולהשתמש בו כאילו הוא עבד. כולנו עבדים וכולנו שווים וכולנו בניו של מקום. בתוספת זו של חז“ל הכלל מקבל את מובנו כפי שאליו התכוון המקרא.
בחברה, שבה כולם עבדיו של מקום, שבה כולם עבדים, חיים כולם בשוויון מסויים. אומנם בני האדם אינם שווים ולעולם לא יהיו שווים. גם בתוך קבוצה סולידרית כמו למשל המשפחה, תמיד יהיו בה ילדים שמצליחים יותר בחיים ואחרים שמצליחים פחות, אבל המשפחה היא אחת ואין בה התנשאות ואין אחד שמעביד את השני. אומנם זו לא המציאות שהיתה מעולם ושתהיה לעולם, אבל זו דרישת התורה!
זה שבני ישראל כולם עבדיו של הקדוש-ברוך-הוא ולכן לעולם לא יהיו עבדים אחד לשני, בזה טמון כלל גדול ביותר. הרעיון כשלעצמו חוזר בתורה בהיגדים שונים וברמיזות שונות והוא מרחף מעל המקרא כמו חוט שני שאמור להאיר את דרכם של ישראל.
אחת המצוות החשובות, שעליהם הקפידו היהודים בכל גלויותיהם, היתה פדיון שבויים. בכל מקום שנתגלה שבוי יהודי, ניסו אחיו לפדות אותו (זה לא שייך לפוליטיקה האקטואלית שבה לעם ישראל יש מדינה וצבא הפועלים בתנאים שונים ועל פי כללים אחרים). אבל הרעיון הטמון בכלל של עבדי ה‘, שכולם משפחה אחת וערבים זה לזה.
יהיה בין הקוראים מי שיניח, שבכוונתי לנגוח בעושי המדיניות הכלכלית האקטואלית של מדינת ישראל, ולא היא. מזה שנים רבות שהפער בין העשיר לעני בישראל הולך וגדל, וזאת למרות שכל הממשלות מבטיחות לתקן עיוות זה. ישראל היא אחת הארצות בעלות רמת חיים גבוהה ביותר. זו עובדה סטטיסטית. את השאלות הנובעות ממצב עובדתי זה יכול כל אחד לשאול בעצמו, אבל שאלה אחת אני מרשה לעצמי לעורר:
האם לא היו היהודים תמיד גאים בתורה שנתן להם משה רבנו עליו השלום? האם אין לה ערך עוד?
שבת שלום
