Paraschat haSchawua: Schlach lecha

סיפור המרגלים ידוע. משה בחר מכל שבט איש אחד כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. ושלח אותם לתור את ארץ כנען…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: שלח לך

וכאשר חזרו הם דיווחו כי ארץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ, אבל מצד שני אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת.

מתעורר ויכוח בן עשרה שליחים מצד אחד ומהצד השני שניים אחרים, הם יהושע בן נון וכלב בן יפונה. העשרה מסבירים לעם שאין סיכוי להתנחל בארץ בגלל העמים החזקים ששוכנים שם. השניים הנותרים מאמינים באפשרות ההתנחלות ומנסים לעודד את העם לעלות לכנען, אבל ללא הצלחה. לבסוף נוטה העם לקבל את חוות דעת העשרה ומתלונן בפני משה, על זה שהוציא את העם ממצרים כדי לתת לו למות במדבר.

כידוע אלוהים כועס ורוצה להשמיד את העם. לבסוף הוא מתרצה אבל נשבע, שכל הדור המרדני וחסר האמונה הזה יישאר ארבעים שנה במדבר, עד שימות ולא יזכה לעלות לארץ המובטחת. ואילו באשר לאותם עשרת המרגלים מספרת לנו התורה
וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהוָה.

נשאלת השאלה, למה נענשו עשרה אלה? מה הם עשו בסך הכל? הם האמינו שהם מסכנים את העם, אם יעודדו אותו להילחם נגד אנשי מידות בערים בצורות. האם זה חטא?

חכמינו זכרונם לברכה היו מודעים לבעייה הזו. הם הבינו, שאם כתוב וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עצם העובדה להוציא דיבה אינה עברה. יכול בן אדם בהחלט להביע את דעתו כפי שהתרשם וזה לגיטימי. חז“ל היו מאד מודעים לחופש הדיבור וגם להוציא דיבה אינה עבירה. היו בין חז“ל חכמים רבים, שנהגו למתוח ביקורת. הם לא חסכו את ביקורתם לא מפני העם, לא מפני גדולי העם ואפילו לא מהבורא בכבודו ובעצמו.

חז“ל היו רגישים מאד בנקודה הזו. הם חששו, שעונש זה של עשרת המרגלים יתפרש ככלל שמתיר חסימת פיות. שאם על הוצאת דיבה, כאשר היא לא יותר מאשר הבעת דעה על העובדות כמו שהם ראו אותם במציאות, נענשים במוות, אף אחד לא יעז יותר למתוח ביקורת על עובדות אמיתיות.
וזאת לדעת: הביקורת היא נישמת הויכוח, והויכוח הוא נישמת התלמוד ומקור החוכמה. אני בספק, אם ללא גישה ביקורתית זו של חז“ל לכל שאלות החיים וגם לדברי התורה, שהם דבר האלוהים, היה בכלל קיום לעם ישראל.

נחזור לבעייה של חז“ל, איך להצדיק את עונש עשרת המרגלים. הם גילו (כך בתלמוד הבבלי וגם בירושלמי), שעשרה אלה לא רק הביעו את דעתם, אלא במזיד ובכוונה שיקרו, על מנת להפחיד את העם שלא לעלות ארצה. מאיין לנו ששיקרו? כתוב
וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

זה שהיו שם ענקים, על זה כולם הסכימו, זה שהמרגלים ניראו בעיני עצמם כחגבים (חרגולים), זה מתקבל על הדעת, אבל מאיין הם ידעו, שגם בעיני הענקים הם נראו כחגבים – שואלת הגמרא – האם הם יכלו להיכנס למוח של הענקים ולראות איך הם חושבים? אולי הם דווקא ניראו בעיני הענקים כמלאכים?

לחכמינו היה חשוב להראות, שהתורה אינה מענישה על ביקורת המבוססת על פירוש עצמאי של העובדות. ולכן הם מצאו דרך להסביר, שסיבת העונש היה השקר.

ולי היה חשוב להראות, שאחד הערכים היסודיים של האדם החושב, היה חשוב לחכמינו. לא רק בזמנו, אלא המסורת הרבנית על כל דורותיה מעידה על קדושת הערך הזה. בתולדות עם ישראל שום דבר לא היה חסין בפני ביקורת, לא המשטר, לא המשטרה, לא הצבא, לא גדולי האומה, לא המלך ואפילו לא אלוהים. יש יותר מזה?

אולי הגיע הזמן ללמוד מהם?