Paraschat haSchawua: Bo

בפרשה זו סיימנו את יציאת מצרים ואת המכות וכולנו מכירים את זה מההגדה של פסח, שאנו חוזרים עליה מדי שנה בשנה…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: בא

אחד המוטיבים למכות שהנחית הקב“ה על המצרים היתה מוטיב הנקמה. מוטיב זה מופיע בכמה וכמה מקומות בתנ“ך ואני רוצה ליחד לו מספר מילים.

קודם כל אני רוצה לשתף אתכם בחוויה אישית: הייתי נוכח באחד המשפטים נגד נאצים בגרמניה, שבו העידו ניצולי שואה. אחד הניצולים סיפר על אנשי אס-אס שהטיחו תינוקות (כמובן של יהודים) בקיר וכך המיתו אותם. כולנו שמענו או קראנו על הזוועות שעולל הנאצים. אבל אני משוכנע, שיש הבדל, אם אתה שומע או קורא על כך מצד שלישי, או שאתה שומע על כך ממי שהיה בעצמו עד לדבר. לא שהיהודי ניכנס לקריזה, כשהוא דיווח על כך, זה היה אחד ממעשי הזוועות השונים שביצעו הנאצים. אבל אולי זו היתה הסיבה, שזה חדר אלי עמוק. למה אני מתכוון?

חשבתי לעצמי. חווייה כזו של העד וודאי עוררה בו רגשי נקמה, כמו שבי וודאי היתה מעוררת. ואז נזכרתי בשירו של ביאליק „בעיר ההריגה“ שנכתב לאחר הפרעות בקישינב. שם מופיעות המילים האלמותיות „נקמה כזו, נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן“. עכשיו התחלתי להבין את כוונת המשורר. איזו נקמה מסוגלת לספק את האדם על מעשה זוועה כזה, כמו שסיפר העד היהודי? מה הוא, או נגיד אני במקומו, היינו יכולים לדמיין לעצמנו, שיכול היה לספק את יצר הנקמה? ואני לא מסוגל לדמיין מעשה נקמה מתאים. נגיד למשל, שהיינו מטיחים את ילדי הנאצי בקיר והורגים אותם. האם זה היה מספיק? לא! כי פשוט לא אני ולא העד היהודי היינו מסוגלים לקחת תינוק ביד ולרוצץ את ראשו בקיר. זאת אומרת שאין דרך להיתנקם. ולזה לדעתי מתכוון ביאליק: אפילו השטן לא מסוגל להמציא נקמה על הזוועה של רציחת ילד קטן. כי פשוט אין לנו לא אמצעים אנושיים ולא אמצעים שטניים להציע נקמה מתאימה.

בהקשר זה אני נזכר בשיר שחיבר משורר אחר, משורר תנכי. בספר תהילים ישנו שיר שמתחיל במילים „על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון“. כולם וודאי מכירים את השיר הזה, ששם מופיעות גם המילים „אם אשכחך ירושלים“. השיר כולו הוא בן 9 פסוקים והוא מסתיים במילים: „אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל סלע“. אני יכול להבין לליבו של משורר הגלות, שחזה בזוועות, שעוללו הבבלים כשהחריבו את בית המקדש ואת ירושלים והגלו את חלקו של העם לבבל. ואני גם חושב, שבעת העתיקה, בתנאי החיים של אז, ואולי עם גישות מוסריות שונות מהיום, זה נראה נורמלי להתבטא כך.

אבל אשר אלי, המשורר ביאליק קרוב יותר לליבי מהמשורר שחיבר את פרק קל“ח בספר תהילים.

בהמשך למכות מצרים, טבעו פרעו וכל חילו בים סוף. למעשה זו היתה המכה האחת עשרה, למרות שהיא לא הוגדרה כך. ובהקשר לזה מעניינת העובדה, שגם חכמינו זכרונם לברכה הרגישו בדיספרופורציה שבין מעשי המצרים לבין העונש שלקו בו. התורה מדווחת, שאחרי שישראל חצו את הים בנוסם מפני צבא מצריים, והרודפים נמצאים עדיין בים המיובש, חזרו המים לים והטביעו את כל הרודפים. ואז פתחו משה ובני ישראל בשירה. אפשר להבין את השימחה של הנמלטים שזכו כך לישועה.

אבל כאן בא המידרש ומספר לנו דבר מעניין: אותו רגע, כאשר באה הישועה, רצו מלאכי השמיים לפתוח בשירה. עצר בהם הקב“ה ואמר „מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?“. זאת אומרת שחז“ל הבינו, שאי אפשר לשמוח, כאשר בני אדם נהרגים. ולמרות שמה שנוגע למכות מצרים, מצאו חז“ל הסברים שפחות או יותר הניחו את דעתם, אבל לדעתי לבסוף בכל זאת הבינו, שיש כאן הגזמה, שיש כאן דיספרופורציה.

ואותו רעיון מובע גם בספר משלי, אחד משלושת ספרי התנ“ך המיוחסים למלך שלמה:
בִּנְפֹל אויביך (אוֹיִבְךָ) אַל-תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל-יָגֵל לִבֶּךָ פֶּן יִרְאֶה יְהוָה וְרַע בְּעֵינָיו

שבת שלום