חכמינו ז“ל לא תמיד הסכימו עם הוראותיו ולפעמים גם לא עם פעולותיו או מעשיו של ריבון העולמים. הם המציאו שיטה מדהימה, על מנת להביע את דעתם או את מורת רוחם ולמתוח ביקורת על הכתוב בתנ“ך. הם פיתחו את מדרש האגדה…
כי תצא – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
במדרש האגדה מסופרים מעשי אגדה המבוססים על אירועים ועל התבטאויות בתנ“ך, שבהם מפתחים בין השאר דיונים וויכוחים עם הקב“ה, כאשר כל קורא או מאזין יודע כי מדובר בסיפורי מעשיות שלא היו ולא נבראו, כי אם משל היו. והם מצליחים להעביר לפעמים מסר או רעיון חשוב, המסתתר בשולי הסיפור. ייתכן שבימינו מתאימה למדרש האגדה ההגדרה „תנ“ך בִּדיוֹני“.
דוגמה, אולי אופיינית, מסוגלת להמחיש את השיטה הזו. משה רבנו עה“ש מתלונן בפני הקב“ה על שאינו זוכה להיכנס לכנען יחד עם העם, אותו הנהיג עד הלום. תשובתו של אלוהים, שבה הוא מצדיק את העונש שהטיל על משה היא חטאו בהריגת המצרי.
תשובה צולעת זו שם המדרש בפיו של הקב“ה, שהרי כל לומד תורה יודע, שמשה פעל לשם הגנת הזולת וזו היתה זכותו. אבל על תשובה צולעת זו מגיב משה בטענה, שהוא הרג רק אדם אחד, ואילו אלוהים הרג את כל בכורי מצריים, כאשר ברור שרובם של הנהרגים לא פשעו ולא נשאו באחריות וכן לא היו מעורבים במעשיו ובהחלטותיו של המלך העריץ.
אלוהים משיב על טענת משה מה שמשיב, אלא שלענייננו אין לכך חשיבות, כי אלוהים כידוע תמיד צודק. וזאת ידעו חז“ל, אבל בסיפור אגדה בדיוני זה, הם הביעו את הסתייגותם מהעונש הקולקטיבי שהוטל ללא הבחנה על כל הבכורים.
מיהו עמלק
רבים מבין חכמינו ז“ל ראו את עמלק כמושג שמטרתו להמחיש את הרשע, את הרוע, ועל עם ישראל הוטלה המשימה למחותו מעל פני האדמה. אלוהים אומר וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ … תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (דברים כה, יט).
אלוהים הכריז מילחמה על עמלק. הוא עצמו מתחייב להילחם בעמלק והוא מתחייב לחדש את המלחמה בכל דור ודור. גם מי שאינו מעמיק בתלמודו מבין מיד, שעניין זה לא ניתן לקריאה פשטנית. האם אלוהים באמת חייב להילחם בשבטי עמלק עד סוף הדורות ואינו מסוגל לנצחם במלחמה אחת? מתחייבת מסקנה, כי אין המדובר בעם מסויים, אלא מדובר על דרך המשל במושג מסויים. רק אם נתייחס אל המושג עמלק כאל סמל הרוע, נוכל להבין, שחשוב לחדש את המלחמה בכל דור ודור. כי את הרוע והרשע לא ניתן לכחיד אחת ולתמיד. קיים דמיון בין המושגים עמלק וונדליזם (Vandalism). ונדליזם הינו שם נרדף לחוליגניות, משחיתנות, תופעה שבה אנשים משחיתים רכוש פרטי או ציבורי שאינו שייך להם, בדרך כלל ללא סיבה רציונלית, בלא להפיק רווח ישיר מההשחתה, ואף אינם נמנעים מפגיעה בנפשות. המונח שאול משבטי הוונדלים, אשר חדרו לאימפריה הרומית במאה ה-5, ובתוך כך הרסו והשחיתו אוצרות אמנות ואדריכלות של רומא העתיקה והמפוארת.
ואכן את הרוע והרשע, המופיע לנו כאן בכינוי עמלק, יש לרדוף תמיד מחדש, בכל דור ודור. אלא שהרוע אינו מתרכז בעם פלוני או אלמוני. הרוע והרישעות נפוצים בכל העמים, גם בקרב עם ישראל, ובכל מקום שהם מופיעים, בכל דור ודור, יש להילחם בהם.
צדיק ורע לו, רשע וטוב לו
אלישע בן-אבויה היה אחד התנאים הגדולים, עמיתו של ר‘ עקיבא. עליו מסופר בגמרא: יום אחד ישב בעירו ‚ראה אדם אחד עולה לראש הדקל בשבת ונטל האם על הבנים‘. האיש עבר שתי עבירות חמורות. חילול שבת ומיצוות שילוח הקן. במוצאי שבת ראה אחד שאמר לבנו לעלות לראש העץ ולקיים מיצוות שילוח הקן, והבן טיפס לראש העץ, נטל הבנים ושילח את האם. הילד נפל מראש העץ ונהרג. אז מה היה לנו כאן. האיש שחילל שבת ועבר על האיסור לקחת את הבנים ואת האם, לא נענש על כך. ואילו הילד, שקיים שתי מיצוות, כיבוד אב ואם ושילוח הקן, שעל שתיהן מבטיחה התורה אריכות ימים, נהרג. כאשר ראה אלישע בן-אבויה את הילד נהרג, גילה בזה חוסר צדק משווע, כפר בתורה וכפר בעיקר. מאז הוא הוזכר בגמרא רק בכינוי „האחר“.
ולמרות שחז“ל היו מודעים לבעייתיות הנושא וידעו שהתנהגותו של אלישע בן-אבויה יכולה לשמש לרבים חומר למחשבה וחומר לספקנות ולכפירה, ואולי אפילו דוגמה לחיקוי, היה להם האומץ להעלות את הבעייה הזו על סדר היום. האומץ האינטלקטואלי של פתיחות כזו מדהים. מדהים לגלות כמו כן את עיקרון חופש המחשבה הליברלי; בעיקר משום הקושי לגלות זאת בהווה.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
