בפרשה שלנו מופיע נושא השלום ונראה שהטקסט לא הובן תמיד על ידי עם ישראל בהתאם לכוונת הכתוב…
נשוא – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
המדובר בברכת הכוהנים. הטקסט יפהפה וממש פיוטי. אלוהים מורה למשה רבנו, לצוות על הכוהנים לברך את בני ישראל במילים אלה:
יְבָרֶכְךָ יְהוָ“ה וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָ“ה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָ“ה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו, כ“ד).
ברכה זו זכתה לחשיבות גדולה ביותר בדת והיא התקבעה בתודעה הקולקטיבית כגורם שיש בידו להביא לברכה במובנה הפשוט, היינו שהכוהנים המשמשים בקודש והמתווכים בין העם לאלוהיו, יש בכוחם ובסמכותם לברך את העם בשם האלוהים. עד היום נוהגים הכוהנים לברך את הציבור בשבתות בבית הכנסת בתפילת שמונה עשרה של מוסף בברכה הנקראת גם הברכה המשולשת.
אין להתפלא אם כן, שמכאן היה צעד קטן ביותר לאמונה (ונקרא לה כאן במפורש בתואר המגיע לה) הטפלה, שבכוחו של בשר ודם לברך ושלברכה כזו השפעה על הקב“ה בכבודו ובעצמו. אלא שהיא מנוגדת בפירוש לכתוב בתורה בהקשר לברכה זו.
עמד על כך, בין היתר, הרשב“ם (רבי שמואל בן מאיר 1080 – 1160), נכדו של רש“י: „לא תברכו מברכת פיכם, כאדם שאומר תבואנה לראש פלוני כך וכך, אלא אלי התפללו שאברכם אני“. הוא מסתמך על המילים המפורשות המופיעות בהמשך לברכה המשולשת, המסתיימת במילים: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם. אמירה מפורשת, על תפקיד הכוהנים. הם אמורים לשאת את הברכה, אבל את הברכה עצמה יכול להשפיע רק הקב“ה בעצמו.
אינני יודע, מה היתה השפעת הבהרה זו על ידי הרשב“ם על ציבור המאמינים היהודי. כי למרות שעברו מאז כתשע מאות שנה, רבים מבינינו מאמינים עדיין בכוחם של בני תמותה, הנחשבים צדיקים או קדושים בעיני ההמונים, להשפיע בברכתם על חייהם.
האמונה הילדותית, שיש באמצעות ברכה מפי אדם לזַכּות ביתרונות או בחסדים כלשהם מצד השמיים או מצד האדם, או באמצעות שירה נלהבת או תפילה, זכה ככל שתהיה, לא רק שלא תתרום כהוא-זה לישועתנו, כי אם סביר להניח שניזְקה ניצב לפיתחנו.
חקיקה מצ’ואיסטית בתקופה קדומה
בפרשה שלנו יש קטע העוסק ב-„פרשת האישה הסוטה“. התורה נותנת לבעל את הזכות להתלונן על אישתו, גם אם אין לו הוכחות שסרחה. האשה חייבת להוכיח שאיננה אשמה, וזאת באמצעות טקס „המים המאררים“. הכוהן הגדול משקה את האישה מהמים המאררים, אבל לפני כן הוא מקריא בפניה איומים נוראיים, כך שבמידה והיא אשמה, היא מודה מעצמה מרוב פחד. בניגוד לחוקים האחרים בעת העתיקה אין היא נידונה למוות, גם אם הודתה, רק לגירושין. טקס המים המאררים בוטל כבר בתקופת התלמוד.
הנושא עצמו מסועף ביותר והוקדשה לו מסכת שלמה בתלמוד. אבל זה לא מענייננו, בעיקר שאין לנושא השלכות לזמנים ולתנאים שאנו חיים בהם. אבל יש בטקסט המקראי מושג אחד החוזר בו פעמים רבות ואצטט את הפסוק יד בפרק ה:
וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לא נִטְמָאָה.
אני מתכוון למילה מהשורש קנא. מילה זו יכולה לשמש הסבר לחקיקה בעת העתיקה. המוטיב הוא „רוח הקינאה“ המתעורר באיש, בין שהוא מוצדק או לא מבחינה אובייקטיבית. בין שהאישה „נטמאה“ על ידי גבר אחר ובין שלא „נטמאה“.
אומנם חייבים להשלים עם העובדה שהקינאה הינה תחושה שקשה לנווט אותה, כמו צער או שימחה. יש אנשים שבתנאים מסויימים „רוח הקינאה“ משתלטת עליהם. אבל עם כל ההבנה שעלולה להיות לנו לתחושות שמתעוררות באדם ושאין הוא יכול לדכא אותן, בימינו אין לתת להן אפשרות להתבטא במעשים. טעות גדולה היא להתייחס בסלחנות לפשעים שנעשו מתוך דחף ייצרי.
ראש ממשלה מסויים הביע פעם תחושת סלחנות לגבי ישראלי שהרג פלשתינאי חף מפשע, רק מתוך דחף להתנקם באדם שהשתייך לעם שפגע במשפחתו. הוא השתמש בביטוי „אין אדם נתפס בשעת צערו“. אותו ראש ממשלה התכוון לומר בכך, שבמידה שיצריו של אדם משתלטים עליו והוא מבצע מעשה פשע, יש להתייחס אליו בסלחנות (הציטוט לקוח מהגמרא, בבא בתרא, טז, ע“ב, ושם הכוונה – אין אדם נתפס על דברים שאמר בשעת צערו).
דיבורים כמו זה של אותו ראש הממשלה ממוטטים את יסודות החברה שלנו וסופם למוטט את עתיד קיומנו.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
