מאז שניתנה תורה מנסים המאמינים לפרש עניינים בלתי מובנים בדרך כביכול רציונלית. למשל מדוע בעלי חיים מסויימים הם כשרים ואחרים טמאים. אחד ההסברים המדרשיים של חז“ל: „אמר הקב“ה שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפין, שור או כבש או עז…“ כלומר שהטורפים אינם מתאימים להיות מוגשים על שולחן המלך. חז“ל המשיכו לפתח את הרעיון (ויקרא רבה פרשה כז), „מה הוא רחום הייה אף אתה רחום“…
אמור – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
אלוהים כידוע הוא אל רחום וחנון, וככזה הוא מתחשב יותר בצד החלש. חכמינו מצאו לכך אסמכתא בכתובים: וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף (קוהלת ג, טו). הם פרשו את כוונת קוהלת, שאלוהים מבקש לקרב אליו את הנרדף, על מנת שזה יחסה בצילו ויהיה מוגן, כי הוא חס ומרחם עליו. במילים אחרות, עינו של אלוהים פקוחה במיוחד על החלשים והם קרובים לליבו.
ר‘ הונא בשם רב יוסף אמר, „לעולם והאלהים יבקש את נרדף“ (מדרש כדלעיל). כלומר שבכל מקרה אלוהים יעזור לנרדף. אפילו אם צדיק רודף רשע, חובה לחוש לעזרת הנרדף. ההיגיון המסתתר מאחורי גישה זו, שאומנם ייתכן שהצדיק רודף בצדק את הרשע, אבל עניין זה טעון בדיקה ולא הרודף (גם אם הוא הצודק) יחליט על דעת עצמו, מה ייעשה בנרדף. אם אכן הרשע ראוי להיענש, הציבור או השופט הם שידונו בעניין ויחליטו כיצד לנהוג.
בדרך הדרוש-הפרשני ניסו חכמינו ללמוד מהכתובים הילכות מוסר ולהפיצם בציבור המאמינים כהתנהגות אלוהית שיש לחקותה.
העניים והגרים
וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם (ויקרא כג, כב). ובפרק אחר הוא מוסיף:
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם (ויקרא יט, ט).
חוקים אלה, היינו לקט, שכחה ופאה, מתאימים בעיקרם לעם חקלאי. הם תקפים רק כאשר עם ישראל יושב על אדמתו (מטעמים מובנים) ואין הם חלים בגלות. ואם נתעמק בעניין נגלה, שדווקא בקהילות היהודים בגולה דאגו פרנסי הקהילה לחברים הנזקקים. לא רק אנשים אמידים ועשירים התנדבו לתמוך בעניים, אלא האירגון הקהילתי עסק בנושא זה באופן אחראי ורציני ביותר. ועכשיו מתעוררת מאליה השאלה: האם בימינו אלה, כאשר עם ישראל יושב לבטח על אדמתו, הקהילה היהודית דואגת לנזקקים?
שאלה נוספת מניה וביה: האם לקהילה היהודית בישראל מודע שהתורה השוותה את הגרים לעניי ישראל, כלומר את הזר לאזרח?
עם ישראל אגודה אחת
חג סוכות נקרא גם חג האסיף, ומקורו בחקלאות. מתאים שבחג כזה ישתמשו בטקסים החגיגיים בתוצרת חקלאית. ארבעה מינים:
ולְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה‘ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים (שם כג, מ).
חז“ל השוו את ארבעת המינים לארבעה טיפוסים של בני אדם, המסמלים את ישראל. פרי עץ הדר הוא האתרוג. כמו שלזה יש טעם וריח, כך בני ישראל יש בהם אנשים שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. פרי התמר יש לו טעם ואין לו ריח, כך יש בהם אנשים שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. ענף עץ עבות, שהוא פרי הדס, שיש לו ריח ואין לו טעם. כך גם ישראל, שיש בהם בעלי מעשים טובים ואין בהם תורה. ולבסוף ערבי נחל. כידוע אין להם טעם וגם לא ריח. כך קורה כמובן שחלק מבני ישראל אין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. „ומה הקדוש ברוך הוא עושה? לאבדן אי אפשר. אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יקושרו כולם אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו“ (ויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור פרשה ל סימן יב).
במילים אחרות: הקב“ה מתלבט. יש בעם כמו שראינו הרבה לא-יוצלחים. בעיקר אלה שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. מה לעשות איתם? סתם לסלק אותם ולהתפטר מהם אי אפשר. אחרי הכל גם הם בניו של הקב“ה. לכן הוא מציע שכולם יקשרו עצמם באגודה אחת, כלומר תהיה חבילה אחת ואז בקלחת האחת הם מכפרים אלו על אלו והקב“ה יכול להשלים עם החסרונות או העיוותים הנפשיים של חלק מהעם ולקבל את כולם כאגודה אחת. רעיון נחמד, אבל גם בעל עמקות מחשבתית.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
