מדי שנים מספר מופיע פירסום, המנסה להסביר תופעות חריגות, כאלה הנקראות ניסים, על מנת לתת כביכול חיזוק לספרי התנ“ך…
במדבר – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
המפרסמים מאמינים, במקרה הטוב, שהם עושים בזה שרות לדת. אלה הם נסיונות עקרים של חסרי אמונה וחסרי תבונה; הם חושבים שהם חייבים לתת חיזוק למעשיו של בורא עולם, להסביר אותו, כאילו הם תועמלנים שלו, הם פשוט לא הבינו את התורה. כבר אמרו גדולי חכמי היהדות שהתורה איננה ספר היסטוריה, ולא ספר ללימוד הפיזיקה וכיוצא בזה. יש בתורה מסרים סוציאליים ומוסריים חשובים ביותר וזה עיקרה. אפילו בתקופתנו, שבה הדמוקרטיה והנאורות הגיעו לחלק מבני המין האנושי (כולל חלק מעם ישראל), יש מה ללמוד מתורת משה.
אחד מגדולי הוגי הדעות של זמננו ניסח באופן קולע את הדרך שבה יש להבין את התורה: מעבר לאינפורמציה הפשוטה הניתנת לנו בתורה, ניתן ללמוד דברים המשתמעים מהפשט, כלומר מהטקסט הפשוט, ויש דברים, אשר פרשנים וגם דרשנים חושפים אותם מתוך פשט הדברים. מכל מקום, התורה, בין אם ניתנה על ידי משה מפי הגבורה, בין אם נכתבה על יד עזרא הסופר או בכל דרך אחרת, לא ניתנה ליודעי סוד, לאנשי קבלה או למיסטיקנים שיסבירו לנו אתה. היא נכתבה, כמאמר חז“ל, בלשון בני אדם.
אהבת הזולת
אין להניח שיימצאו עוררין על כך, שהמשפט „ואהבת לרעת כמוך“ אינו חוק, צו, הוראה או כל כיו“ב. מכל מקום אין ההנחייה ניתנת ליישום. ניתן אומנם לבנות עליה כאמור תילי תילים של פרשנויות, מילולית אינה ניתנת ליישום. לא ניתן לדרוש מאדם שיאהב אדם אחר כמו את עצמו (להוציא מקרים מסויימים, בהם מדובר בקרוב משפחה או זוג נאהבים). הדרישה עצמה איננה מציאותית. מאידך אין ספק שמשפט זה ככל שאינו מחייב, עלול לתת השראה, כמו שגם פיוט יפה יכול לתת השראה.
הלל הזקן הבין כנראה את המופרכות שבדרישה לקיים הנחייה זו, ולכן ביטא רעיון דומה, בשעה שפנה אליו נוכרי בבקשה ללמדנו את התורה על רגל אחת. הלל קבע: את ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. זו הנחייה מעשית וישימה המובנת לכל אדם ויכולה לשמש כלל התנהגות. הכלל של הלל לא רק שהוא מוסרי, הוא אף אוניבסלי, ומוצאים כדוגמתו גם בתרבויות אחרות.
בתורה ניתן למצוא כללים מוסריים רבים. אחד המאלפים שבהם הוא הכלל, „שאם תראה את חמור שונאך רובץ תחת משאו, אתה חייב לעזור לו“ (שמות פרק כג). כלל זה מורה על התנהגות מוסרית לעילא. פירושו שאסור לך לעמוד אדיש ולהתבונן באדם הנמצא במצוקה והזקוק לעזרה, להתעלם בלא לחוש לעזרתו. מצווה זו הינה דוגמה קלסית לסולידריות כלל-אנושית.
בנוסף טבעו חכמינו כללי התנהגות רבים, ביניהם גם כללים מוסריים לא מעטים. על מנת להקנות לכללים גושפנקה חוקית, ביקשו לבסס אותם על אסמכתאות מהתנ“ך, בעיקר מחמשת חומשי התורה. את הרעיונות שבתורה שבעל פה ניסו להסמיך לתורה שבכתב.
גם אימרת חז“ל „כל ישראל ערבים זה לזה“, מקורה הרעיוני בתנ“ך. ערבות הדדית זו נראית יפה על הנייר, אשר לחלותה במציאות חיינו, יש להציב סימן שאלה, שאותו יפרש כל איש כדרכו.
איך עושים שלום
השיר „עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו“ לקוח מסידור התפילה היומיומי. השיר מלהיב, סוחף ומשרה תקווה והתעלות ואף מטעה בכך שהוא נוטע את האמונה שהשם-יתברך כבר יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל. מקורה של התפילה בדברי אלדד החושי (אִיּוֹב כה, ב), האומר לידידו איוב רק את שלוש המילים „עושה שלום במרומיו“.
מילים אלה מבטאות אמת פילוסופית ותאולוגית עמוקה. הוא, הקב“ה עושה שלום במרומים, היינו בין שוכני מרום, ואלה הינם ישויות, הרחוקים ושונים מאד מיצורי אנוש. ליצורי אנוש בניגוד לשוכני מרום יש יצרים ותשוקות, רצונות ושאיפות. תכונות אלה מתנגשות מטבען, שכן הן יוצרות ניגוד אינטרסים בין בני אנוש. בכל מקום שבני האדם נפגשים זה בזה או חיים יחדיו, מתעוררים ניגודים. בין בני מעלה, בני מרום, ניתן להשכין שלום, וזאת אומר לנו הקטע מתוך ספר איוב, אבל בין בני האדם, וגם זאת ניתן להבין מהקטע הנ“ל, לא קל לקב“ה לעשות שלום. עקרונית וודאי שאין דבר נמנע ממנו-יתעלה, אבל בפועל אין זה תפקידו. ומי שמסתמך רק על הקב“ה ואינו פועל בעצמו על מנת לקדם את השלום, השלום לא יגיע אליו גם אם ישיר בהתלהבות גדולה.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
