בפרשה שלנו מסביר הקב“ה למשה את דרך עשיית המשכן וכליו. והנוסח החוזר הוא: „ועשית כפורת“, „ועשית שולחן“, „ועשית מנורת זהב“ ובסה“כ מופיע בפרשה שלנו הפועל „ועשית“ בגוף שני, 32 פעמים, ואילו באשר לארון הברית שבו מצויים הלוחות והתורה כתוב „ועשו ארון“. כלומר בעניין הארון שבו נמצאת תורת ישראל מדגישה התורה בלשון רבים „ועשו“. פירושו של פועל זה, שבעשייה זו יהיו שותפים כל בני ישראל…
תרומה – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
ולזה יש משמעות גדולה. כי כאן אומר הקב“ה (בהתאם למדרש) „יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו הכל בתורה“. התורה איננה קניינם של יחידים ואינה מיועדת ליחידים הלומדים אותה. כל אחד מישראל יכול לעסוק בה וללמוד אותה. לימוד התורה אינו פריבילגיה של למדנים מקצועיים שיש להם זכויות מיוחדות.
אם הגישה של חוגים מסויימים ביהדות, שמעלים על נס את לומדי התורה, חושבים שהם קבוצה ייחודית ולכן זכאים ליהנות מהטבות שונות על חשבון הכלל, דומה גישה זו למה שהיה נהוג בדת הנוצרית, כאשר העם היה בור ועם-הארץ ואנשי הכמורה ניצלו זאת וגבו מההמונים הנבערים את פרוטתם האחרונה כאשר מכרו להם קמעות, ברכות ואמונות טפלות. אנשי הדת אפילו השתדלו להשאיר את העם בבערותו. ומה אצל יהודי ישראל – לא עוד תורתו אומנותו כי אם תורתו משכורתו?!
אקטואליות המשכן
ארבעים שנה במדבר ועוד כמאתיים שנים בכנען עבדו בני ישראל את ה‘ במשכן ולא נזקקו לבית מקדש. מדוע ישראלים, המחזיקים עצמם יהודים דתיים, חושבים שהם זקוקים לבית מקדש. אם כוונתם היא דתית טהורה, היינו הקמת מרכז קדוש לא רק לעבודת ה‘, אלא מחפשים גם אפשרות להתחבר נפשית עם הרוח האלוהית, עם השכינה, מעין תחושת התעלות, מתאים לכך ביותר הוא המשכן במתכונתו המדברית. הוא יכול לנדוד בארץ ולעבור מפעם לפעם למרכזים אורבניים שונים. תקופה מסויימת במישור החוף, בגליל, בנגב, באזור ירושלים וכד‘. האדוקים במצוות הדת יוכלו להביא את קורבנותיהם, היינו תשורותיהם למרכז הדתי הזה. שם ישמשו הכוהנים והלויים בעבודות הקודש. פרנסה למאות או אלפי משפחות.
תועלת נוספת, ואולי לא לגמרי שולית, תצמח ממרכז דתי כזה, שיהווה עבור המאמינים האדוקים את החיבור לאלוהים. כל אותם אלפי מאמינים הפונים מדי יום לרבנים-קבליים מטעם עצמם, למחוללי נפלאות מטעם עצמם, ולגובי תרומות בסדר גודל של מיליונים עבור קמעות, פתקים, ברכות, הבטחות ותעתועים שונים, יוכלו לפנות לכוהני המשכן, המשרתים ישירות בעבודת ה‘ ואשר קירבתם לאלוהי ישראל היא כביכול בלתי אמצעית.
עם ישראל הטרחן והכעסן
בחוש ההומור, שהיה כידוע נפוץ בין חכמינו ז“ל, הם מטחו לא אחת ביקורת על ההתנהלות הנלוזה של עמם.
עם סיום עבודות המשכן והקמתו אומר הכתוב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. פסוק זה לקוח מחומש במדבר (ז, א), בו חוזרת ונדונה בניית המשכן. המדרש (תנחומא תשא) לוקח לצורך הדרש את המילה הראשונה בפסוק ומחלק אותה לשניים, כאילו כתוב וַיְ-הִיא בְּיוֹם כַּלּוֹת וגו‘. כידוע ההברה וַי משמשת בתנ“ך כקריאת צער או כאב „אוי ואבוי“. ומה כל כך אוי ואבוי, שואל המדרש, בעובדה שבניית המשכן הסתיימה. ועל כך הוא משיב:
משל למלך שהיתה לו אשה רגזנית. אמר המלך לאשתו: עשי לי לבוש ארגמן. התחילה לעסוק בעבודה. כל זמן שהיתה מתעסקת בעבודתה, אינה מריבה. נשלמה המלאכה והביאה את הבגד למלך. ראה המלך את התוצרת וישרה בעיניו, מיד התחיל לומר: וי, וי! אמרה לו אשתו: מה זה אדוני? הטרחתי את עצמי לעשות רצונך ואתה אומר: „וי, וי!“ אמר לה המלך: המלאכה יפה וכשרה בעיני, אלא כל זמן שהיית עוסקת במלאכה, לא היית כועסת ולא מקנטרת אותי, עתה, שאת פנוייה, מתירא אני, שמא תכעיסי אותי. כך אמר הקדוש-ברוך-הוא: כל זמן שהיו בני עסוקים במשכן לא היו מלינים עלי, עתה יתחילו שוב לקנטר אותי. לכך נאמר, וַיְ-הִיא בְּיוֹם כַּלּוֹת!
חכמינו הלועגים לאבותינו יוצאי מצריים ומאוכזבים מהתנהלותם במדבר, נותנים לרגשותיהם ביטוי אירוני עוקצני ברחמים שיש להם כביכול על הקב“ה ובהשתתפות כביכול בצערו, על שיש לו עם, שאינו מפסיק להכעיסו ולהתגרות בו.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר: