בפרשה זו אנו מוצאים חוקים, הוראות מוסריות והלכות דתיות, שלא תמיד מובנות לאיש הפשוט ולפעמים גם קשות להבנה לאנשים מלומדים. ניקח לדוגמה את הפסוק „עין תחת עין“. כולם מכירים את החוק העתיק הזה, בין יהודים ללא יהודים, בין חכמים ובין עמי-הארצות. כמה דיו נשפכה על הפסוק הזה בנסיון ליישב את ההוראה הדרקונית הזו עם מציאות החיים…
משפטים – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
לגויים היה נוח לעמת את היהדות עם חוקי התורה ולעגן בהוראות כמו זו את הביקורת שלהם. איך אפשר בכלל להתייחס ברצינות לתורה המצווה על עקירת עיניים כעונש. חכמי ישראל בכל הדורות נאלצו להתאים את חוקי התורה לתנאי המציאות שבה הם חיו. הם מצאו דרכים באמצעות פילפולים וסברות שבהן הוכיחו, שבמקומות מסויימים הבנת הנקרא שגוייה. שאין להבין את הטקסט כפשוטו. הם התפתלו על מנת להראות שהתורה נכונה, אלא שלא קל להבין את משמעות הכתוב.
הרמב“ם לא חשש למה שיאמרו הגויים. הוא אומר שאת הכלל „עין תחת עין“ יש להבין כפשוטו. ולא כפרשנותם של חכמים שונים, שכוונת הפסוק לא עין ממש אלא השווי הכספי של העין. הרמב“ם אומר במפורש, שהתורה מתכוונת בדיוק למה שהיא אומרת, היינו „שייעשה בו, בפושע, כאשר עשה בשווה. אם פגע בגוף, פוגעים בגופו“. והעובדה שבפועל אין בתי הדין נוהגים כן, אינה צריכה להטריד אותנו. מה שכתוב בתורה הקדושה זה חוק התורה, ומה שפוסקים בתי הדין, זו תורה שבעל פה והיא הקובעת את ההלכה. כלומר שאנחנו לא צריכים להיות מוטרדים מהעובדה, שבתי הדין בימיו (או בימינו) פוסקים פיצוי כספי במקום „עין תחת עין“ ממש ואינם מיישמים את ההוראות המילוליות שבתורה.
סיוע להסבר זה ניתן למצוא בדברי הגאון מוילנה, שהוא אולי הסמכות ההלכתית הגדולה ביותר שקמה לעם ישראל אחרי הרמב“ם. גם הוא טוען, שמה שכתוב בתורה „עין תחת עין“, זה עין ממש ולא תחליף ממון. אבל הוא קובע בצורה חד-משמעית: „ההלכה עוקרת את המקרא, וזוהי מגדולת תורתנו שבעל-פה“. במלים פשוטות: לפוסקים יש סמכות לעקור דברים מן המקרא ולחדש הלכות.
היש מוסר יהודי
היהודים הקדימו בשנים רבות בהישגיהם בתחומים מסויימים את שאר בני המין האנושי. כאשר יוון התרבותית על חכמיה, אשר הניחו את היסוד לפילוסופיה המערבית, היתה שקועה בעבודת אלילים, באמונה הילדותית שהאלים חיים בפנתיאון (מקדש האלים), ומנהלים חיי משפחה רגילים ככל האדם. כאשר הרומאים האמינו שקיסר יכול על פי רצונו או על פי רצון עמו ליהפך לאל, הביאו היהודים לעולם התרבותי של אז את הידיעה המרעישה על קיומו של אל יוצר ובורא הכל, ללא גוף וללא דימוי, יחיד ובלתי נתפס על ידי השכל האנושי, שהיה מעולם, ובאמתחתם נשאו את תורת ישראל.
ההיכרות שעשו בזמנו עמי המערב עם היהדות ועם האמונה העברית, גרמו ללא ספק למהפכה בחשיבה האינטלקטואלית בקרב בני המעמדות העליונים. גורם משיכה לדת ישראל לא היתה האמונה באל יחיד בלבד, גם תורת ישראל, על חוקיה השונים, תרמה לכך. ידוע שרבים באצולה הרומית קיבלו עליהם את דת ישראל, על חוקי התורה.
החוקים הסוציאליים, הדואגים לאדם החלש בחברה, היוו חידוש גדול. הם הותירו ללא ספק רושם חזק על מנהיגים בעלי גישה חברתית ואמפטיה לזולת. אבל לא פחות מכן היה בכוחם של החוקים המוסריים לעורר את דעתם של האנשים המתקדמים בחברה ולחולל בנפשם רעיונות מהפכניים.
אין זאת שהמוסר לא היה קיים בעולם האלילי או שכללי מוסר לא היו נהוגים אז. באותה תקופה, בערך כמאתיים לפני הספירה ועד מאתיים לאחריה, התפרסמו ברומי וביוון ספרים רבים שהכילו אמרות חוכמה וכללי מוסר, כדוגמת ספרי החוכמה משלי וקוהלת (אפילו הקיסר הפילוסוף מרקוס אורליוס כתב משלי חוכמה ומוסר). אבל כללי מוסר, יפים ככל שיהו, גם כשהם מנוסחים בסגנון משכנע ביותר, אינם מעוגנים בחוק ואינם מחייבים, ורשאי כל פרט לנהוג על פיהם או להתעלם מהם. מבחינה זו היוותה תורת ישראל חידוש עצום. היא נתנה לכללי המוסר תוקף של חוק אלוהי.
תנועת הנאורות, שתחילתה באמצע המאה ה-18, ינקה ללא ספק גם מהמקורות היהודיים. היא הביאה עימה רוח חדשה לעולם. רוב עמי העולם המערבי נפתחו להלכי מחשבה ליברליים. היהודים המשיכו להאמין ביחודיות של תורתם. גם כאשר קמה מדינת היהודים, האמינו ציונים רבים, גם חילוניים, שישראל תהיה אור לגויים. הם האמינו שמציון יצאו מסרים של תבונה ואנושיות, ערכים אנושיים בעלי תוקף כללי, אשר יַפְרו את ההגות של עמי העולם בהילכות מוסר.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
