פרשת השבוע בחוג המשפחה: נשוא

0
23

הפייטן, המשורר, הזמר, המלחין, בצטטו מילים מהתנ“ך ליצירתו, מקנה להם לעיתים ביודעין או שלא ביודעין מובן שונה מזה שאליו התכוונו מחברי המקרא. אין פסול בהתנהלות זו, היא לגיטימית, בעיקר כאשר מדובר ביורשיהם של מחברי התנ“ך עצמם. שירים רבים, שהפכו בישראל ללהיטים, מסרסרים ומעוותים לעיתים את מובנו המקורי של המסר התנכ“י, שיכול ויהא בעל תוכן הגותי המחייב מחשבה מעמיקה…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: נשוא

כך המצב בשיר העממי: „עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו“.

השיר מלהיב, סוחף ומשרה תקווה, יוצר אווירת ביטחון ושלווה ומבטיח שהקב“ה ידאג לשלום העם. מילותיו הראשונות לקוחות מספר אִיּוֹב (כה, ב). בלדד השוחי מסביר או מנסה לתאר בפני איוב את גדולתו של הקב“ה ואומר את המילים „עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו“. כוונת המחבר רחוקה מלהיות דומה למובן שמייחסים לה התפילה או השיר, היפוכו, מילותיו של אלדד החושי מבטאות אמת פילוסופית ותאולוגית עמוקה. כוונתו שהקב“ה עושה שלום במרומים, יוצר הרמוניה בין גרמי השמיים, בין שוכני מרום, בין ישויות, שהם רחוקים ושונים מאד מיצורי אנוש. אין עיסוקו ביצירת שלום בין בני אנוש. לבני אנוש, בניגוד לעולם השמיימי, יש יצרים ותשוקות, רצונות ושאיפות ומטבע הדברים, שתכונות אלה מטבען יוצרות ניגוד אינטרסים בין בני אנוש. בכל מקום שבני האדם נפגשים זה בזה או חיים יחדיו, מתעוררים ניגודים. כך יצר הקב“ה את האדם וזה טבעו, ולכן סביר להניח שהוא-יתברך לא יתערב בענייניהם ולא ישנה את טיבעם על מנת שישכון שלום ביניהם.

בפרשה שלנו מופיע נושא השלום ונראה שגם כאן לא הובן הטקסט על ידי עם ישראל כפי שהתכוון אליו הכתוב. המדובר בברכת הכוהנים, הנקראת גם הברכה המשולשת בגלל שלוש שורותיה. הטקסט יפהפה וממש פיוטי.

אלוהים מורה למשה רבנו, לצוות על הכוהנים לברך את בני ישראל במילים אלה:

יְבָרֶכְךָ יְהוָ“ה וְיִשְׁמְרֶךָ.  יָאֵר יְהוָ“ה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.  יִשָּׂא יְהוָ“ה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

ברכה זו זכתה לחשיבות גדולה ביותר בדת והיא התקבעה בתודעה כגורם שיש בידו להביא לברכה במובנה הפשוט, היינו שהכוהנים המשמשים בקודש והמתווכים בין העם לאלוהיו, יש בכוחם ובסמכותם לברך את העם בשם האלוהים. עד היום נוהגים הכוהנים לברך את הציבור בשבתות בבית הכנסת בתפילת שמונה עשרה של מוסף בברכה המשולשת.

תובנה זו היתה חשובה מאוד בזמנו, כי היא נסכה בעם (בעיקר בצאתו למילחמות) ביטחון והישרתה אווירה נינוחה ונעימה בעיתות שלום. נוהג זה אינו מיוחד לעם ישראל, גם בעמים האליליים היה הכוהן או הנביא או הקוסם נוהג לברך את העם, ולפעמים אף לקלל את האויב, כפי שמעידה התורה בסיפור בלעם בן בעור, שהיה אמור לקלל ולבסוף ברך את ישראל.

האמונה בכוחו של הכוהן או הנביא לברך בשם ה‘ התקבעה בתודעה הציבורית בישראל. אין להתפלא אם כן, שמכאן היה צעד קטן ביותר לאמונה (ונקרא לה כאן במפורש בתואר המגיע לה) הטפלה, שבכוחו של בשר ודם לברך ושלברכה כזו השפעה על כוח עליון או על הקב“ה בכבודו ובעצמו. דוגמאות מהסיפרות התלמודית והמאוחרת יותר מעידות, שאכן האמונה בכוחו של בן אנוש, צדיק, חכם כריזמטי, מקובל או יודע-ניסתרות, להשפיע את בירכתו על בני האדם או להשפיע את בירכת האלוהים על האדם, היתה נפוצה בין בני עמנו. אבל דא עקא, שאמונה זו מנוגדת בפירוש לכתוב בתורה בהקשר לברכה המשולשת.

עמד על כך, בין היתר, הרשב“ם (רבי שמואל בן מאיר 1080 – 1160), נכדו של רש“י: „לא תברכו מברכת פיכם, כאדם שאומר תבואנה לראש פלוני כך וכך, אלא אלי התפללו שאברכם אני“. הוא מסתמך על המילים המפורשות המופיעות בהמשך לברכה המשולשת בתורה מסיים הפסוק: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם.

מילים אלה מפי הגבורה אינם רמז בלבד, כי אם אמירה מפורשת, על תפקיד הכוהנים לשאת את הברכה, אבל את הברכה עצמה יכול להשפיע רק הקב“ה בעצמו. הסיום „ואני אברכם“ הינו חד-משמעי. מתי ולמה ואת מי יברך הקב“ה, יישאר בגדר תעלומת עולמים, אבל אין זה משחרר את האדם עצמו מהמאמץ לקיים מצוות ולפתח אישיות חיובית על מנת לזכות בברכה.

​האמונה הילדותית, שיש באמצעות ברכה מפי אדם לזַכּות ביתרונות או בחסדים כלשהם מצד השמיים או מצד האדם, כמו גם האמונה האינפנטילית, שיש כוח עליון שישכין שלום בין אדם לרעהו או בין עם לעם, באמצעות שירה נלהבת או תפילה, זכה ככל שתהיה, לא רק שלא תתרום כהוא-זה לישועתנו, כי אם סביר להניח שניזְקה ניצב לפיתחנו.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com