וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם. במילים אלה מתחילה הפרשה שלנו, העוסקת בעיקר בבניית המישכן…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויקהל
בפרק ל“ב מופיע הפועל להיקהל בהקשר שונה ביותר. וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים. כאן מדובר כידוע בעגל הזהב.
יש בכפל איזכור פועל זה ניגוד עצום מחד, ומשהו משותף מאידך. איך זה ייתכן ומה באה התורה לרמז לנו. העגל ועבודת העגל הם שיא הטומאה בדת ישראל ולעומתם המישכן הוא מקום עבודת האל ומקום הופעתו, שהם משיאי הקדושה שניתן להעלות על הדעת. ובכל זאת רב בהם הדומה מן השונה.
מעשה העגל הוא מעשה חמור מאד ומעשה המישכן (בהתאם לחז“ל) היה מכוון לכפר על מעשה העגל.
חשוב לשוות לנגד עינינו, שאנו חיים במאה העשרים ואחת, בשעה שהאירועים הנדונים התרחשו לפני למעלה משלושת אלפי שנים. גם אם אין לנו מסמכים מהימנים (לבד מהתורה) וגם לא ממצאים ארכיאולוגיים ואף לא עדויות חוץ-מקראיות על אותה תקופה, יש נקודות מספר שאפשר להניח אותן כאקסיומה, כלומר שהם בבחינת אמת כל עוד לא הופרכה בוודאיות.
יוצאי מצריים היו עבדים שלא ידעו קרוא וכתוב. יוצאי מצריים היו עובדי אלילים (אפילו לדעת חז“ל). ליוצאי מצריים לא היתה השכלה ולו מינימלית שאיפשרה להם לתאר לעצמם קיומו של אלוה, שאין לו גוף ולא דמות הגוף, או אפילו להבין שהוא מציאות אפשרית. אמנם בני ישראל ראו את כל הניסים שחולל אלוהים ואף, כמו שכתוב, האמינו בו ובמשה עבדו, אבל הניסים משפיעים ברגע התרחשותם וטובים לשעתם, וגם אם אינם נשכחים מיד, אין הם בבחינת משהו מוחשי, הם מאבדים את ממשיותם ורושמם לאחר זמן קצר.
כך קרה, שכאשר בושש משה לרדת מן ההר, עלו בלב בני העם ספקות באשר לקיומו או הימצאותו של אלוהים לצידם ובקירבם. מעניין שבהתאם לפשט הכתוב הם לא כפרו באלוהים, גם לא כפרו בכך שאלוהים הוציאם ממצריים, אלא פשוט נתנו לאלוהים דמות, את דמות העגל. אפשר אולי אפילו לטעון לזכותם, שבפחדם להישאר במדבר ללא חסותו של אלוהים וללא מנהיגם משה שהובילם עד כה, דרשו לראות את אלוהים המוציאם ממצריים, שעליו יכלו לסמוך כעזרם וכמגינם.
פרשנות התורה בימי הביניים מוצאת בסיפור הקמת המישכן ובסיפור בניית העגל מסר אמוני עמוק, עליו רומזת לנו התורה. המישכן הינו התשובה הדתית למעשה העגל. למרות שמעשה העגל היה מעשה חמור מאד ומעשה המישכן היה מכוון לכפר על מעשה העגל, עבודת המישכן לא היתה שונה בהרבה מעבודת העגל. וזאת אינה מקריות כי אם בכוונת מכוון.
עם ישראל הכיר את עבודת האלילים, שהיתה נהוגה בעמים אחרים, שבעיקרה היתה מבוססת על תקרובות ומתנות לאלים; וייתכן שהוא עצמו עסק בה. ההבדלים בדתות באו לידי ביטוי בעיקר בצורת הפסל שהמציאו בני האדם לאליליהם ובטקסי הקורבנות ובקורבנות עצמם, שהיו שונים בין אל למישנהו. התורה היתה חייבת להציע לעם תחליף לעבודת האלילים.
משה רבנו ידע כמובן, שאלוהי ישראל אינו מריח את הניחוח העולה מאש הקורבן, ושאין בו אותן תכונות שמייחסים לו בני האדם. אבל בנסיונו לנתקם מהעבודה לאלוהי העמים והאמונה בהם, חייב היה להציע לעם עבודה דומה והרגלים דומים. המישכן, עליו היה יורד הענן, גילם כביבול את אלוהים. עבודת המישכן, עבודת הקורבנות, והטקסים למיניהם, היוו תחליף להרגלת העם לקיים את מצוות התורה. היתה זו תוכנית פעולה זמנית, כי לעבודת השם הטהורה טרם היה העם מפותח דיו.
תחליף „זמני“ זה נמשך דורות רבים. בתקופת בית ראשון עבדו בני ישראל את אלוהים בבית המקדש ועבדו גם לאלים אחרים. בתקופת בית שני החלו בתי הכנסת והתפילה לתפוס את מקומו של בית המקדש והקורבנות. רק משחרב הבית השני החל בדת ישראל המעבר לאמונה מונותאיסטית, אמונת הייחוד, כאשר ניטל ממנה הסממן האלילי שהיה טמון בעבודת הקורבנות.
טבע האדם אינו סובל מהפכות רדיקליות – זאת ידעה גם התורה. עוד מאות שנים לאחר יציאת מצריים לא יכלו בני ישראל לעכל את תוכחות הנביאים כמו זו של ישעיהו: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָ“ה. אמונת עם ישראל עברה שלבים שונים ומי יודע, אם הגיעה לזיכוכה המרבי.
כיצד היינו מגיבים, אילו קם היום נביא אמת ובשליחות אלוהים היה דורש להפסיק לקיים תפילות, להימנע מצום ולחדול מבקשות (למשל באמצעות הכותל או קברים), ומורה שעבודת השם חייבת להיעשות רק במחשבה בלבד ולא עוד במעשים.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
