חוש ההומור היה כידוע נפוץ בין חכמינו ז“ל, אבל שילובו של הקב“ה בסיפור אגדי הומוריסטי, כאילו היה אחד מהחברים, מעיד לא רק על תעוזה ואומץ, אלא בעיקר על אמונה אין קץ ובטחון בבורא המבין לליבו של המאמין, והיודע להבחין בין העובד אותו לשמו-יתברך ולא לשם עצמו…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: תרומה
עבודות הקמת המשכן הסתיימו והוא ניצב על מקומו על כל אביזריו ואז אומר הכתוב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן. אמנם פסוק זה לקוח מחומש במדבר (ז, א), אבל גם שם חוזרת ונדונה בניית המשכן. המדרש (תנחומא תשא) לוקח לצורך הדרש את המילה הראשונה בפסוק ומחלק אותה לשניים, כאילו כתוב וַיְ-הִיא בְּיוֹם כַּלּוֹת וגו‘. כידוע ההברה וַי משמשת בתנ“ך כקריאת צער או כאב „אוי ואבוי“. ומה כל כך אוי ואבוי, שואל המדרש, בעובדה שבניית המשכן הסתיימה. ועל כך הוא משיב:
משל למלך פלוני שהיתה לו אשה רגזנית. אמר המלך לאשתו: עשי לי לבוש ארגמן. התחילה לעסוק בעבודה. כל זמן שהיתה מתעסקת בעבודתה, אינה מריבה. נשלמה המלאכה והביאה את הבגד למלך. ראה המלך את התוצרת וישרה בעיניו, מיד התחיל לומר: וי, וי! אמרה לו אשתו: מה זה אדוני? הטרחתי את עצמי לעשות רצונך ואתה אומר: „וי, וי!“ אמר לה המלך: המלאכה יפה וכשרה בעיני, אלא כל זמן שהיית עוסקת במלאכה, לא היית כועסת ולא מקנטרת אותי, עתה, שאת פנוייה, מתירא אני, שמא תכעיסי אותי. כך אמר הקדוש-ברוך-הוא: כל זמן שהיו בני עסוקים במשכן לא היו מלינים עלי, עתה יתחילו שוב לקנטר אותי. לכך נאמר, וַיְ-הִיא בְּיוֹם כַּלּוֹת!
ספק אם יחס בלתי-אמצעי כמו בין חכמי ישראל לבין אלוהים, יתכן בכל דת אחרת. חכמינו הלועגים לאבותיהם יוצאי מצריים ומאוכזבים מהתנהלותם במדבר, נותנים לרגשותיהם ביטוי אירוני עוקצני ברחמים שיש להם כביכול על הקב“ה ובהשתתפות בצערו, על שיש לו עם, שאינו מפסיק להכעיסו ולהתגרות בו.
הפרשה מתחילה במילים: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. אין מדובר כאן בהטלת מס. גם אין מדובר על מיכסה כלשהי שעל כל יחיד לתרום, כלומר תרומה גדולה החלה על האמידים ובעלי היכולת ותרומה פחותה בערכה למי שידו אינה משגת. העיקרון הינו נדבת הלב של התורם. כלומר שכל אחד יתן כפי יכולתו ורצונו.
תוצאת איסוף התרומות היתה מדהימה, בלשוננו היום, מעל ומעבר. לא רק זהב ואבני-חן, גם בושם ושמנים. הגברים תרמו מכוחם ומזמנם והשתתפו במלאכה, והנשים עסקו בעבודות מיומנות, שנדרשו להכנת בדים, פרוכת, בגדים וכיו“ב.
„מעשה אבות סימן לבנים“. אימרה שגורה זו מכילה גם את התובנה, שהבנים מפנימים את הערכים הנובעים מהתנהגות אבותיהם. בניגוד לקהילות הגויים, השתרש בקהילות ישראל המנהג, שדמה בנדבת ליבם של תורמיו לדוגמה שהנחילו לנו אבותינו יוצאי מצריים. אלא שבינתיים השתנו הזמנים. ומה נשתנה? כאשר עם ישראל חזר לארצו, רצה הוא להיות ככל הגויים, ובצדק. ולא רק שרצה להיות ככל הגויים, אלא שאף הצליח במשימתו ועל כך גם היתה גאוותו. ובלשון הליצנים, לא רק צבא ומשטרה של יהודים, גם פושעים וזונות יהודים יש לנו ברוך השם. אלא שבנקודה אחת, והיום ובהקשר לפרשה זו מדובר רק בעניין אחד מסויים, הוא עניין התרומה, אין לנו סיבה לגאווה.
לצורך הדגמה אסתמך על מחקר שנערך על ידי האוניברסיטה העברית. מדינת ישראל, ככל שיש בה עניים וכאלה שאינם גומרים את החודש, נמנית עם המדינות בעלות רמת חיים גבוהה. בכלכלה משתמשים כיום במונח תמ“ג (תוצר מקומי גולמי). הוא מציין מדידה של הערך הכולל של הסחורות (מוצרים) והשירותים שיוצרו בשטח המדינה. אין טעם להשוות את התמ“ג של כל מדינות העולם. נסתפק כאן בהשוואה בין ישראל, בריטניה וארה“ב שנערכה לפני כשמונה שנים.
בישראל התמ“ג לנפש בדולרים 32.165 שיעור התרומות מהתמ“ג באחוזים 0,7
בבריטניה התמ“ג לנפש בדולרים 36.643 שיעור התרומות מהתמ“ג באחוזים 0,73
בארה“ב התמ“ג לנפש בדולרים 49.452 שיעור התרומות מהתמ“ג באחוזים 2,1
במילים פשוטות: הבריטים תורמים מעט יותר מהישראלים. ואילו תושבי ארה“ב תורמים פי שלושה מהישראלים. לעומת זאת רק 15% מאזרחי ישראל משתתפים בפעילות התנדבותית, כאשר באנגליה שיעור ההתנדבות עומד על 50% (בהתאם לנתוני המרכז לחקר הפילנתרופיה). על הנתונים האלה, כמו על כל ממצא סטטיסטי, ניתן להשיג כהנה וכהנה, אבל יש בהם לפחות נקודת אחיזה או רמז.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
