אחד הנושאים החשובים בהגות היהודית הדתית הוא שמו של השם-יתברך. מאז ומתמיד נתנו חכמי ישראל דעתם על עניין זה ועדיין ממשיכים לדון בו. עיקר השאלות מתמקד באופיו של השם, כלומר מה פירושו של שם זה ומה הוא מבטא, ומיד בהקשר זה ניתן לשאול, מדוע זה מעניין אותנו ולמי חשוב לדעת את שמו…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: שמות
את התשובות לשאלות אלו נמצא בתורה ובמיוחד בפרשה שלפנינו. ספר בראשית אינו מתייחס כלל לנושא זה. אנחנו מניחים, שאברהם אבינו עה“ש בעצמו, בכח שיכלו ובתבונתו גילה את מציאותו של אלוהים. כך סוברים הרמב“ם ושאר חכמי ישראל. כאשר ניגלה אלוהים לראשונה אל אברהם ואמר לו „לך לך“, אברהם כבר היה מודע למציאותו. ההנחה שאדם חכם כאברהם יתעניין אם ליוצר-הכל יש בכלל שם, היא יותר ממגוחכת, היא אבסורדית. לא רק זאת, אלוהים אף מבהיר למשה רבנו: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יהו“ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם (שמות ו, ג).
גם משה, כך סבורים חכמי ישראל, הכיר במציאות הבורא טרם שניגלה אליו בסנה, ונראה שזה מסתבר גם מהגיון הכתובים. מדוע אם כן שואל משה את אלוהים לשמו, למה מידע זה חשוב לו. למשה היתה בעייה. הוטלה עליו שליחות, להודיע לבני ישראל, שאלוהים ראה בסיבלותם והחליט להוציאם ממצרים. משה חייב היה להסביר לבני ישראל על ידי מי נשלח. הצהרה שהשולח הינו אלוהים ללא ציון שמו, לא היתה מספקת איש. בעת העתיקה עבדו העמים אלוהים רבים. גם למצרים, שביניהם חיו בני ישראל, היו אלים רבים ולכל אחד היה שם. לכן הגיוני היה לצפות, שבני ישראל ישאלו לשמו של אותו אלוהים מסויים, זה שרוצה להוציאם ממצרים.
בשיחה בין אלוהים למשה טוען האחרון: הִנֵּה אָנכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אוֹמַר אֲליהֶם.
על כך משיב אלוהים: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, כֹה תאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיאמֶר עוֹד … כֹה תאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יהו“ה אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם אֱלוֹהֵי יִצְחָק וֵאלוֹהֵי יַעֲקב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעוֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדוֹר דוֹר (שמות ג).
משה מקבל שלוש תשובות: ראשית נאמר למשה ששמו „אהיה אשר אהיה“. אלוהים מתכוון לומר (וזו אולי פרשנות נועזת) „אהיה מי שאהיה, מה משנה שמי, בין כך ובין כך עליכם לקבל את אלוהותי“. אחרי כן הוא מוסיף ומפרט – „אהיה“ שלחני. השם הזה מצביע על כך, שאלוהים זה ששלח את משה יהיה תמיד ושהוא אינסופי. אבל מאחר שלא כל אחד מבני ישראל יוכל לרדת לסוף דעתו של משה ולהבין שם מוזר זה, כי מילה זו אינה שם כי אם פועל, מוסיף אלוהים ואומר למשה, שיסביר לבני ישראל, שהשולח הינו אלוהי אבותיהם אברהם, יצחק ויעקב, וכי שמו אחת ולתמיד יהו“ה.
משה, כפי שהובהר, אינו סקרן לדעת את שמו של אלוהים, לו עצמו ידיעה זו חסרת משמעות, כמו שגם אברהם לא היה זקוק לה, ואלה שני גדולי המאמינים ומייסדי דת העברים. למי אם כן היתה ידיעה זו חשובה. לאלה שלא הבינו, ועדיין רבים בינינו אינם מבינים, שאלוהים אינו גוף ושאין לו דמות, כלומר שאלוהים נעלה מכל שעשוי השכל האנושי לדמיין ולתת לו שם.
למי עוד חשוב לדעת את שמו של אלוהים. אגדה ידועה מספרת על המהר“ל מפראג שיצר גולם, יצור מלאכותי, ונפח בו רוח-חיים בעזרת השם המפורש, היינו באמצעות שמו של אלוהים. מזה מאות בשנים מחפשים מיסטיקנים, אנשי קבלה וכמובן תמהונים לרוב, את השם המפורש, בהאמינם שבאמצעותו יוכלו לחולל ניסים. הרעיון עצמו נראה כמובן מפתה, אבל קרוב לוודאי שכל אלה השואפים לחולל ניסים נותרו ברמתם האינטלקטואלית של בני ישראל בעת צאתם ממצרים.
מן הראוי להעמיק את השאלה דלעיל: האם הסברו של אלוהים למשה ניתן על מנת להניח את דעתם של בני תקופתו בלבד, והאם ייתכן שלאלוהים יש שם. רק מי שרוצה להבדיל עצמו מאחרים זקוק לשם או תואר מזהה. מאחר שאלוהים הוא אחד ויחיד, אין לו צורך בשם או בתואר. הוא היה לפני שנוצר האדם וימשיך להיות אחרי שזה ייכלה.
ואחד הנביאים המאוחרים אומר בפירוש:
וְהָיָה יהו“ה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יהו“ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה פרק יד). כלומר, כאשר כל באי עולם יכירו באלוהותו של אלוהי ישראל, ידעו כולם שיש רק אלוהים אחד, בעל שם אחד ללא שמות נוספים. אפשר שכוונת הנביא הרחיקה לכת מפרשנות פשוטו של מקרא ורצה לומר, שהיות והעולם יכיר בקיומו של האלוהים האחד והיחיד, לא יהיה עוד צורך לזהותו בשם מסויים. איזכור „האחד“ יספיק לוודא לכל אדם ואדם שמדובר בקדוש-ברוך-הוא.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
