ויקרא – פרשת השבוע

מדרש אגדה מספר על מלך שהיה לו בן מפונק ביותר, פרא אדם חסר חינוך שליבו גס עליו. מה היה עושה הבן – היה מורגל באכילת טריפות ונבלות. רצה המלך להניא את בנו מהרגליו הרעים, חשב והחליט: יהיה בני אוכל תמיד על שולחני ובמשך הזמן ישכח הרגליו הרעים, יתרחק ממאכלות אסורים, ויתרגל לאכול כמו כולנו אך ורק מאכלות כשרים…

ויקרא – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

זה המשל. חז“ל הסבירו את הנמשל. כמו אותו מלך, כך נהג אלוהים עצמו. לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודה-זרה במצריים, והיו מביאים קורבנותיהם לשעירים, אמר הקב“ה, יהיו מקריבים קורבנותיהם באוהל-מועד וכך הם מתרחקים מעבודה-זרה. משל זה מהווה תשובה לשאלה קשה וסבוכה שהתחבטו בה אחרי בית שני ואשר כנראה לא פסחה גם על הדורות בעת החדשה, כולל הדור שלנו. המדובר בהקרבת הקורבנות עליה נצטוו בני ישראל במדבר. 

יוצאי מצריים היו עם של עבדים, ללא מסורת של אמונת הייחוד וללא אפשרות אינטלקטואלית להבינה. הם היו אותה שעה עובדי אלילים, כשם שכל העמים בסביבתם היו עובדי אלילים. על מנת לקרב את זרעו של אברהם אבינו עה“ש, לאמונה האמיתית, לאמונת הייחוד, אותה אמונה שעל עיקריה חוזר היהודי הדתי יומיום בתפילת שחרית בפיוטים „יגדל אלוהים חי“ וכן „אדון עולם“, היה צורך בשלב מעבר. שלב זה נועד להרגיל את בני ישראל לקיים מצוות באמצעות הקרבת הקורבנות, בה היו רגילים, בכך לעבוד את אלוהי אבותיהם וכך למנוע מהעם לעבוד אלוהים אחרים. התורה עצמה מרמזת לנו בפירוש, שהקורבנות משמשים תחליף לעבודה זרה: וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (ויקרא פרק י“ז).

פולחן הקורבנות נועד לתקופת מעבר בלבד. לאחר חורבן הבית השני פסקה עבודת הקורבנות ואת מקומה תפסה התפילה. אם נמצאים בינינו בני-ברית בודדים או אף חוגים, החושבים עדיין, שרצונו של האל, שיוקם בית המקדש ושתחודש בו עבודת הקורבנות, אין זאת, אלא שטרם עברו בהתפתחות מחשבתם הדתית-אמונית מעל אותו שלב בו נמצאו יוצאי מצריים. 

קורבן חטאת על פי דרגת חשיבותו של החוטא

הפרשה שלנו עוסקת בעיקר בקורבנות. קורבנות שבני ישראל נדרשים להקריב במקרים שונים. אחד מסוגי קורבנות אלה נקרא קורבן חטאת. פרושו של דבר, שאם מישהו חטא בשגגה, בטעות, לא בכוונה, והוא מתחרט על עבירה שעבר שלא בכוונה, הוא יכול להביא קורבן ובזה יכופר לו. זו למעשה מין התנצלות על טעויות שבני אדם עושים. 

נקודה מעניינת ביותר, שאין דין אחד לכולם. קיימת הבחנה בין בעלי התפקידים לבין העם הרחב. אין דמוקרטיה. המושג דמוקרטיה אפילו לא היה קיים בתקופתו של משה רבנו. ומה שחשוב: אין גם שוויון אוטומטי בין בני האדם. למשל: 

התורה עושה הבחנה בין בני ישראל לפי דרגות חשיבותם של בעלי השררה: ראשית, אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, זה הכהן הגדול. וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, הכוונה למנהיגי העם – ממשלה או סנהדרין. אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא, הנשיא הוא ראש השילטון, כמו ראש ממשלה. וְאִם-נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ, כאן מדובר באחד מפשוטי העם. ולכל אחד מהחוגים האלה יש בתורה דין שונה.

התורה עושה את ההבחנה בין בעלי התפקידים המורמים מעם לבין המוני העם, והיא מקדימה למנות אותם. בכך היא נותנת לנו להבין, שאנשי השררה אינם זוכים לפריבילגיות, הם אינם פטורים מבקשת הכפרה על חטאים שחטאו. ומאחר שדווקא הם נוטים יותר מכל האחרים לעשות טעויות, התורה מונה אותם ראשונים ומדגישה את אחריותם.  

חכמינו דנו ודשו בנושא הזה. הם הבינו, שדרכו של עולם, שאנשים בעלי מישרה רמה נכשלים בקלות רבה יותר בטעותיות שהם עושים. 

לכן עושה התורה הבחנה בין חוגים שונים מבני העם. אין שוויון בין כולם. אין דין אחד לכולם. האנשים הנושאים באחריות חייבים לשמש דוגמה לציבור. הם צועדים בראש, והם הראשונים שחייבים לתת את הדין על הטעויות שהם עושים. 

למשה רבנו ולבני דורו היו הוראות ומצוות אלה מובנות. היו להם ערכים, אותם לימדה אותם התורה. האם אלה שלומדים כיום תורה (וכמובן גם אלה שלא למדו תורה אבל חושבים עצמם ליהודים טובים) מכירים ערכים אלה ונוהגים על פיהם?

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

Kommentar verfassen