בוא – פרשת השבוע

בהמשך למכות מצרים, טבעו פרעו וכל חילו בים סוף. למעשה זו היתה המכה האחת עשרה, למרות שהיא לא הוגדרה כך. ובהקשר לזה מעניינת העובדה, שגם חכמינו זכרונם לברכה הרגישו בדיספרופורציה שבין מעשי המצרים לבין העונש שלקו בו…

בוא – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

התורה מדווחת, שאחרי שישראל חצו את הים בנוסם מפני צבא מצריים, והרודפים נמצאים עדיין בים המיובש, חזרו המים לים והטביעו את כל הרודפים. ואז פתחו משה ובני ישראל בשירה. אפשר להבין את השימחה של הנמלטים שזכו כך לישועה. 

אבל כאן בא המדרש ומספר לנו דבר מעניין: אותו רגע, כאשר באה הישועה, רצו מלאכי השמיים לפתוח בשירה. נזף בהם הקב“ה: „מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?“ זאת אומרת שחז“ל הבינו, שאי אפשר לשמוח, כאשר בני אדם נהרגים. ולמרות שמה שנוגע למכות מצרים, מצאו חז“ל הסברים שפחות או יותר הניחו את דעתם, אבל לבסוף בכל זאת הבינו כנראה, שיש כאן הגזמה, שיש כאן דיספרופורציה. ואולי פשוט חשו מוסרית שאין זה אנושי.

ואותו רעיון מובע גם בספר משלי: בִּנְפֹל אויביך (אוֹיִבְךָ) אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ פֶּן יִרְאֶה ה‘ וְרַע בְּעֵינָיו (כד, יז).

סולידריות עם הזולת

יהודים היו בין הלוחמים החשובים לשיחרורם של השחורים מעבדותם באמריקה.​ מה איכפת לאותו פלוני בשם משה או יעקב או כל אחד אחר עניין הכושים? מה איכפת לאותו פלוני או אלמוני מבני ישראל כאשר גוי אחד מנצל גוי אחר? 

יש לזה כנראה איזשהו קשר עם מה שאנחנו קוראים בפרשה שלנו, בסיפור יציאת מצרים. היציאה מעבדות לחרות, השיחרור מעול זרים מהתלות במעבידים ובנצלנים. אבל לא רק העובדה של יציאת מצרים היא שקובעת דפוס התנהגות אלטרואיסטי (עזרה לזולת), אלא העובדה שהיהודים חוזרים על הסיפור הזה מדי שנה בשנה מאז שהוא ידוע, וכך מזכירים לעצמם את המצב הנורא של השיעבוד ואת היופי ואת ההוד של השיחרור. 

אנחנו גם זוכרים, שלא כל הגויים הם רשעים. זכורות שתי המיילדות המצריות לטובה, שסיכנו חייהן על מנת להציל בנים יהודים בלידתם. ואנחנו גם זוכרים, שרבים מבני העם המצרי, כנראה מפשוטי העם, עזרו ליהודים בכך שלא הלשינו עליהם לשילטונות ולא הסגירו את הילדים הניצולים. אחרת אי אפשר להסביר את גידול האוכלסייה המדהים אצל היהודים בגלות המצרית. ומהעת החדשה זכורים חסידי אומות העולם הפולנים והגרמנים שסיכנו חייהם על מנת להציל יהודים. 

יש כאן מומנט של הזדהות עם האחר, סולידריות עם הזולת, זוהי תחושה שקיימת בצורה פחות או יותר חזקה אצל בני המין האנושי, אבל היא יכולה להתגבר בהתאם לנסיון האישי או לנסיון ההיסטורי של קבוצות או עמים שונים. 

אבל משום מה נפקד מקומה של תחושה זו בציבור היהודי בישראל. גם אם אין מונים את הפלסטינים, או אפילו את הערבים אזרחי ישראל, ואת היחס אליהם. מה על אותם ילדי העובדים הזרים, שגדלו בארץ, מדברים עברית וחשים ישראלים ואין להם ארץ אחרת (כמו שגם לנו אין ארץ אחרת). החמלה, מה קרה לרגש זה, האם נאלם דום, או נעקר מהלב? איפה האנשים שחייבים לצאת לרחובות ולהקים קול זעקה? ואיפה אלה שיכולים להסתיר את הילדים הנידונים לגירוש? ואפילו אין הם מסתכנים בחייהם, כמו שהסתכנו המצרים שעזרו ליהודים או כמו שהסתכנו בני עמים אחרים בעזרתם ליהודים? 

תחושת הקורבנות

נושא עבדות מצריים חקוק בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. קביעה זו הינה עובדה, אלא שיש לה פרשנויות והשלכות.

אחת ההשלכות של טיפוח זיכרון העבדות, שהיהודי, למרות שמזמן יצא מעבדות לחרות, ובזמנים שהעבדות לא היתה אקטואלית עבורו, חש תמיד את קירבתה ואת מציאותה. לתחושה זו היה פן חיובי מיוחד בעת החדשה. תחושה זו היתה כנראה הסיבה להתערבות היהודים במשך ההיסטוריה למען העבדים והנדכאים. מעין תחושת סולידריות, אמפטיה, קירבה גורלית של אדם הסובל לאבות אבותינו שהיו עבדים לפרעה.

מאידך מתבקשת השאלה, האם טיפוח זיכרון העבדות אינו יוצר בהכרח תחושת קורבנות, שהינה שלילית בכל מובן שהוא. הקורבן המדומה משוחרר מעכבות מוסריים, באשר הוא נלחם כביכול על נפשו וחושב שהכל מותר לו. תחושת הקורבנות עלולה גם להעמיק יאוש ולהחליש את הביטחון ואת כושר העמידה. האם במציאות הנוכחית בישראל לא ייתכן מצב, שמנהיגים ינסו להעצים את תחושת הקורבנות ולתעל אותה לאפיקים המנוגדים לאינטרסים של קיומו ועתידו של עם ישראל.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

 

Kommentar verfassen