Paraschat haSchawua: Naso

מתי שהוא בשחר ההיסטוריה של המין האנושי נוצר התא המשפחתי הקטן, המורכב מהאיש, מהאישה ומהצאצאים. בשלב מאוחר או מוקדם יותר – העיתוי אינו משמעותי – רכש האיש בעלות על האישה. מעתה ואילך היתה האישה בבעלותו היחידה של האיש שהיה גם בועלה היחיד…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: נשוא

גם בעולם החי מצוייה התופעה, שהזכר מגן אל הפריבילגיה להפרות את נקבתו או נקבותיו. אבל אצל האדם התפתחה תופעה מיוחדת והיא תחושת הקינאה. תחושה זו, הרסנית כלפי פנים, עלולה להיות הרסנית ביותר כלפי חוץ. לא רק שהזכר מגן בחירוף נפש על נקבתו ממגעם של זכרים אחרים, אלא שהוא מפתח תאוות נקם באישתו ובאדם שהעז לפגוע בזכות הבעלות והבעילה של האיש והירשה לעצמו לשכב עם האישה; ואפילו רק התעורר בו החשד לפגיעה בזכות הבעילה שלו. דומני שתופעה זו, תחושת הקינאה ויצר הנקמה הנקשר בה, מיוחדת למין האנושי.

מי יודע כמה נשים וכמה גברים נרצחו על ידי בעלים, רק בגלל החשד שעלה בליבם על נאמנותה המינית של האישה ויצר הקינאה והנקמה השתלט עליהם ולא היה מי שיעצור בעדם וירסן את תאוות הרצח. בהמשך ההיסטוריה נוצרו המדינות והמלכים שחוקקו חוקים אזרחיים ופליליים, באמצעותם יצרו את התנאים לקיום מארג חיים חברתי שקט ונטלו מהפרט את שרירותו לעשות דין לעצמו.

מבין החוקים הקדמונים מוכר ביותר הוא החוק של מלך בבל בשם חמורבי, שמלך במאה השמונה עשרה (תקופתו של אברהם אבינו על פי הכרונולוגיה התנכית). המשפטנים של חמורבי מצאו לבעיית הבעל החשדן, הקנאי והנקמן פיתרון פשוט יחסית. במידה ותופסים אשה נשואה במשכב עם גבר זר, קושרים אותם ומשליכים אותת יחדיו לנהר. כלומר עונש מוות. אם החשד של הבעל אינו מבוסס, יכולה האישה לצאת בשבועה. אבל אם באו עדים והעידו (או העלילו) עליה, היא חייבת להשליך עצמה לנהר. זהו מין „משפט אלוהי“ שהסתיים בדרך קבע במוות, מאחר שהיא לא ידעה לשחות. המשפט האלוהי היה נהוג באירופה עוד בימי הביניים.

בפרשה שלנו יש קטע העוסק בנושא זה והנקרא „פרשת סוטה“. גם התורה נותנת לבעל את הזכות להתלונן על אישתו, גם אם אין לו הוכחות. האשה חייבת להוכיח שהיא לא אשמה, וזאת באמצעות טקס „המים המאררים“. הכוהן הגדול משקה את האישה מהמים המאררים, אבל לפני כן הוא מקריא בפניה איומים גדולים, כך שבמידה והיא אשמה, מרוב פחד היא מודה מעצמה. בניגוד לחוקים האחרים בעת העתיקה אין היא נידונה למוות, גם אם הודתה באשמה, אלא רק לגירושין. טקס המים המאררים בוטל כבר בתקופת התלמוד, אבל ספק אם בכלל קויים אי פעם.

הנושא עצמו מסועף ביותר והוקדשה לו מסכת שלמה בתלמוד. אבל זה לא מענייננו, בעיקר שאין לנושא השלכות לזמנים ולתנאים שאנו חיים בהם. אבל יש בטקסט המקראי מושג אחד החוזר בו פעמים רבות ואצטט את הפסוק יד בפרק ה:        וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה.

אני מתכוול למילה מהשורש קנא. מילה זו משמשת הסבר למוטיב לחקיקה הזו בעת העתיקה. המוטיב הוא „רוח הקינאה“ המתעורר באיש, בין שהוא מוצדק או לא מבחינה אובייקטיבית. בין שהאישה „נטמאה“ על ידי גבר אחר ובין שלא „נטמאה“.

אומנם חייבים להשלים עם העובדה שהקינאה הינה תחושה שקשה לנווט אותה, כמו צער או שימחה. יש אנשים שבתנאים מסויימים „רוח הקינאה“ משתלטת עליהם. אבל עם כל ההבנה שעלולה להיות לנו לתחושות שמתעוררות באדם ושאין הוא יכול לדכא אותן, טעות היא לתת להן אפשרות להתבטא במעשים. וטעות גדולה עוד יותר היא להצדיק מעשים לא-ראויים ואף פשעים שנעשו מתוך דחף הקינאה.

ראש ממשלה מסויים הביע פעם את סלחנותו לגבי ישראלי שהרג ערבי שלא עשה לו מאומה, רק מתוך דחף להתנקם באדם שזיהה בו בן לעם שפגע בו. הוא השתמש בביטוי „אין אדם נתפס בשעת צערו“ הלקוח מהגמרא (בבא בתרא דף ט“ז, ע“ב). אותו ראש ממשלה התכוון לומר בכך, שבמידה שיצריו של אדם משתלטים עליו והוא מבצע מעשי פשע, יש להתייחס אליו בסלחנות. אבל לא לכך התכוון האמורא רבא במשפט הנ“ל.

גישה סלחנית לגבי פשעים שבוצעו כתוצאה מרוח-קינאה או רוח-נקמה או כל תחושה אחרת, גורמת בהכרח לגלישתה של החברה לתקופה הפרה-היסטורית, לזמנים שבהם לא היו חוקים ואיש הישר בעיניו יעשה.

דיבורים כמו זה של אותו ראש ממשלה ממוטטים את יסודות החברה שלנו ואת עתיד קיומנו.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com