Paraschat haSchawua: waJechi

נהוג היה בבית אבי ז“ל, שהילדים בשכבם לישון היו אומרים תפילת שמע-שעל-המיטה בנוסח מקוצר. היא מתחילה במילים: “ הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע“ ומסתיימת במילים „בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי…  אֲדֹנָי לִי וְלֹא אִירָא“, וכל כולה לא יותר משלוש שורות… 

פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויחי

ילדים כמובן שאינם שואלים באשר להווייתו של אותו מלאך-גואל. אבל חז“ל, ראשונים ואחרונים, דנו והביעו דעות שונות על אותה דמות, המופיעה בברכת יעקב את בנו יוסף וגם אנו ננסה לרדת לשורש הביטוי.

בפרק מח מתחילה הברכה:

טו  וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. טז  הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

בפסוק הראשון מסביר יעקב, שאותו אלוהים, שהיה אלוהי אביו יצחק ואלוהי סבו אברהם, הוא הָרֹעֶה אֹתִי, כלומר שהביטוי „רועה“ מתייחס לאלוהים, ובהקבלה מתייחס כמובן הביטוי „המלאך“, בפסוק העוקב גם כן לאלוהים. אין כאן כל חידוש, יעקב כינה את אלוהיו בביטויים שונים, כמו למשל בפרק לא, נג, וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק וניתן למצוא כאלה לרוב. כאשר מובן מאליו, שהכוונה היא תמיד לאותו אלוהים אחד ויחיד.

שאל אותי אחד מקוראי, למה הכוונה במילים „אבינו שבשמים“, המופיעות גם בתפילה. האם הכוונה היא באמת לאבינו מולידנו והאם הוא אכן שוכן בשמים. ואם כן, האם ניתן לראות בגישה זו סממנים נוצריים, כמו למשל דמיון לישו הנוצרי, שחסידיו מאמינים שהוא אכן בן אלוהים וכמו כן בנה של הבתולה מרים (נא לא לצפות ממני הסברים נרחבים בעניין זה. אינני מומחה לדת הנוצרית, אני רק מצטט את האמונה הבסיסית של הנוצרי הפשוט, האיש מן הרחוב).

הנוצרים ככל הנראה ירשו את האמונות שהיו רווחות באיזור הסהר הפורה בתקופה קדומה, או שפשוט המשיכו להחזיק באמונות אלו, אשר עיקרן היה, שלכל אדם או לכל שבט או לכל עם אלוהים אישי משלו. אל זה שמר על מאמיניו ודאג להם. אבל כשמצבם הורע וכשפקדו אותם צרות, היתה זו, כך סברו, תוצאה של כעסו של האל והעונש על עבירות כלשהן, או גם החלשותו של האל לעומת אלוהי העמים האחרים. במצב עניינים זה, כאשר האל האישי נחשב לאל המשפחה, הוא היה כאילו שייך למשפחה, הוא הובן כחלק מהמשפחה. לכן אין זה פלא שעם הזמן נטו לפעמים בני אדם מסויימים להאמין, שהם מתייחסים לאלים, כלומר שהם צאצאיהם הישירים של אל פלוני מסויים. מלכי שומר  (Shumer) הקדמונים טענו, שהם צאצאיהם של האלים המשפחתיים שלהם ולכן הם עצמם אלים.

דמיון מסויים בין אמונות פגניות אלה (כולל הנצרות) לבין אמונת העברים ככל שהיא קיימת, הינה שטחית ופשטנית. אברהם אבינו, אשר גילה את האלוהים היחיד שהיה מעולם, וכן בניו, הבינו את ההבדלים בין אלוהים זה לבין אלי הגויים. משה רבנו המשיך לפתח את האמונה באל הטרנסצנדטלי, האל שהוא מעבר להשגת האדם. למרות זאת הם המשיכו להשתמש בביטויים בעלי צביון אישי, משפחתי ולאומי כמו „אבינו שבשמים“ וביטויים דומים.

הרעיון הגדול של הדת העברית היה, שהאלוהים שבו האמינו בני ישראל, יוחסו לו שני תפקידים שונים. מצד אחד היה זה האלוהים הנשגב והבלתי נתפס שלא ניתן לדעת עליו דבר. אלוהים ללא דמות, שאין לו תחושות ורגשות, שאינו כועס ואינו מתגמל. מאידך היה הוא גם האלוהים השומר על מאמיניו ודואג לכל מחסורם וגם מענישם בעת הצורך. אלוהים שניתן לפנות אליו, לעבוד אותו, להתפלל אליו, להתחנן בפניו ולהודות לו ולפעמים אפילו לשוחח איתו. איך שני עניינים סותרים אלה יכולים לדור בכפיפה אחת?

ההיסטוריה האנושית הוכיחה, ולשם כך אין לנו צורך להטריד מחקרים פסיכולוגיים או סוציולוגיים, אלא הסתכלות בהתנהגותם של בני האדם מאז ומעולם מבהירה מעל לכל ספק, שהצורך באל, שיש אליו גישה אישית, הינו צורך בסיסי באדם. גם המאמין היהודי, המקיים מצוות תפילה ומצוות אחרות יודע, שבתפילותיו ובתחנוניו אין בכוחו להשפיע על דעתו של אלוהים או על דרך הנהגתו את העולם. ולמרות ידיעה דתית פילוסופית זו, מאפשרת לו דת ישראל לשפוך את ליבו בפני אלוהיו, לקיים את מצוותיו, בתקווה, שגם אם לא יעלה בידו להשפיע על אלוהיו לשעות לו, גם אם הוא יודע שאלוהים לא ישנה למענו את סדרי הבריאה על מנת לקיים את בקשותיו, הוא ישיג משהו.

ואכן היהודי המחזיק באמונתו ועובד את בוראו משיג משהו. הוא אינו משנה בכך את העולם, אבל הוא משנה את עצמו. השאיפה והנסיון להתקרב לאלוהיו גורמת לאדם לחולל שינוי בתוך עצמו. נסיון זה הינו בבלי-דעת בעת ובעונה אחת גם נסיון להשיג סוג מסויים של שלמות אנושית.

שבת שלום