Paraschat haSchawua: Ekew – Reeh

מה היה המשכן או לחלופין בית המקדש? השאלה נראית רטורית. כי היה ברור לי ולכול מי שלמד איתי חומש, שהמשכן ובית המקדש היו בית אלוהים, היינו מקום מושבו, שהרי כתוב במפורש: וַיִּקַּח מֹשֶׁה… וַיִּתֵּן אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן ה‘ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה‘ אֶת-מֹשֶׁה (במדבר לא, מז)…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: עקב, ראה

והנה בא המלך יאשיהו ושינה את פני הדברים מן הקצה אל הקצה. בהסתמך על ספר-הברית שנמצא בזמנו בבית המקדש (ואשר לדעת חוקרי המקרא הינו ספר דברים), חולל מהפכה באמונת ודת ישראל. היו ארבעה מרכיבים עיקריים במהפכת יאשיהו (מלך יהודה 639 – 609 לפנה“ס). על חלקם כבר עמדתי בכתבה הקודמת, היינו חיסול עבודת האלילים, כלומר עבודת אלוהים אחרים, באופן רדיקלי. חיסול המזבחות ומקומות הפולחן שבו עבדו את אלוהי ישראל מחוץ לירושלים. הפיכת ירושלים ובית המקדש למרכז הפולחן ולמקום היחיד שבו הותר לעבוד את השם. והמרכיב כנראה העיקרי בהפיכת הדתית היה הדרתו של רבש“ע מבית המקדש וקביעת מקום מושבו בשמיים. ספר דברים חוזר במקומות רבים על הביטוי „לשכן שמו“, כמו למשל וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה‘ אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם … (דברים יב, יא), על מנת להדגיש שהוא-יתעלה אינו יושב בבית מסויים זה, אלא שרק הבית נקרא על שמו, וזאת בניגוד למה שמסתבר מהחומשים הקודמים. אפשר גם להניח, שה‘ האציל מקדושתו על אותו בית, שנקרא על שמו, ואילו הוא עצמו שוכן בשמים: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל (שם כו, טו).

יש להבין את גודל המהפכה במחשבה הדתית בעם ישראל לאור העובדה, שבני האדם זקוקים למין דמות שסוגדים לה, שקשה לבני האדם לתאר לעצמם אלוהים מופשט. הם רוצים משהו שיש לו דמות, משהוא גשמי. אבל מין דבר שנמצא בשמיים, שלא ניתן לראות ולא ניתן אפילו לתאר, איך אפשר להביא לו קורבנות ואיך אפשר להתפלל אליו. מסיבה זו התפשטו הדתות האליליות בעולם העתיק ומשום סיבה זו יש גם כיום בני אדם רבים (גם בין אחינו בני ישראל) המאמינים בדברים שיאשיהו המלך בעיקבות ספר דברים ניסה להכחיד.

במהפכה אידיאולוגית זו מבוטא הרעיון הגדול של אלוהים שהוא לא רק מעבר לגשמיות, אלא שהוא בכלל לא יכול להימצא בתוך העולם החומרי, כלומר גם לא בשמיים. רומז על כך שלמה המלך בחנוכת בית המקדש שהקים ואולי יש בזה אמירה ברורה ולא רמז בלבד: כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי (מלכים א: ח, כז).

ההשלכות של מהפכה זו היו עצומות, אף שיאשיהו ומחבר (או מחברי) ספר דברים לא יכלו לחזות זאת מראש. עשורים מעטים לאחר מות יאשיהו המלך נחרבה ירושלים ובית המקדש עלה באש. בעולם העתיק היה האלוהים קשור לארץ או לעיר מסויימת וכאשר אלה נהרסו היה זה סימן, שהאלוהים של אותו עם כשל, לעבדו במקום אחר במילא אי אפשר ולכן אין טעם להמשיך להאמין בו ומחליפים אותו. אולם אלוהי ישראל כבר היה בעת מפלת יהודה אלוהים קוסמי, אלוהי היקום. אמונת עם ישראל לא היתה תלויה באובדן המקדש או ביציאה לגלות ובחיים מחוץ לישראל. בנוסף מצאו הנביאים באותה עת סיבות לגירוש ולגלות, היינו הענשה על ידי אלוהים על שהעם לא הקפיד לשמור על מצוותיו.

אפשר אפילו לומר שדווקא בגלות, בתנאים של ניתוק ממרכז הפולחן הלאומי, גיבשו וחיזקו גולי יהודה את אמונתם, שמרו על זהותם התרבותית ובשובם לארצם המשיכו לפתח את רעיון המונוטאיזם הצרוף.

האמונה באל יחיד, כפי שגילה אותה אברהם אבינו לפני קרוב לארבעת אלפים שנים, זכתה בהיסטוריה היהודית לתמורות ושינויים ולא רק לפרשנויות שונות. תהליך זה נראה שטרם הסתיים וכנראה שלא יסתיים לעולם בגלל הסיבה הפשוטה כביכול: אין בכוח שכלו של האדם לרדת לסוף הבנת האלוהות. ואם היה מישהו שהצליח יותר מכל אדם אחר להתקרב להבנת אלוהי ישראל, היה זה הרמב“ם שחי לפני כאלף שנים. אבל קולו כמעט שאינו נשמע באותם חוגים, המתיימרים להיות אדוקים בדת.

ולכן, כפי שעינינו רואות, מצליחים שרלטנים לרוב (ולא רק מבני ישראל) לאחז את עיני התמימים ולהציע להם אמונות חילופיות בצדיקים, בקדושים, במלאכים, בקמעות, בקברות ועוד ועוד, כידוע.

שבת שלום