חומש דברים, פרק כא, י – כה, יט…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: כי תצא – תשע“א
הנושא שלנו השבוע די מסובך, אבל גם מדהים.
בפרשה זו מנויות 74 מבין תרי“ג (613) המצוות, ביניהן מצווה אחת מעניינת ביותר. המדובר במיצוות „שילוח הקן“:
ו כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ … וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל-הַבֵּיצִים … שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. (פרק כב)
על מיצווה זו קיימות השגות רבות אצל חז“ל, אבל לצורך ענייננו נציין את העובדה, שזו אחת משתי מצוות בתורה, שעל קיומה מובטח שכר. מי שמקיים אותה זוכה לאריכות ימים. המיצווה השנייה שעליה מבטיחה התורה אריכות ימים היא מצוות כיבוד אב ואם:
טו כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ … לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ. (פרק ה)
אלישע בן-אבויה היה אחד התנאים הגדולים, עמיתו של ר‘ עקיבא. עליו מסופר בגמרא: יום אחד ישב בעירו ‚ראה אדם אחד עולה לראש הדקל בשבת ונטל האם על הבנים‘. האיש עבר שתי עבירות חמורות. חילול שבת ומיצוות שילוח הקן. במוצאי שבת ראה אחד שאמר לילדו לעלות לראש העץ ולקיים מיצוות שילוח הקן, והבן טיפס לראש העץ, נטל הבנים ושילח את האם. הילד נפל מראש העץ ונהרג.
אז מה היה לנו כאן. האיש שחילל שבת ועבר על האיסור לקחת את הבנים ואת האם, לא קרה לו כלום. ואילו הילד, שקיים שתי מיצוות, כיבוד אב ואם ושילוח הקן, שעל שתיהן מבטיחה התורה אריכות ימים, נהרג.
כאשר ראה אלישע בן-אבויה את הילד נהרג, כפר בתורה וכפר בעיקר, כלומר הפסיק להאמין בדת ישראל ונעשה „לאחר“. מאז הוא הוזכר בגמרא רק בכינוי „האחר“.
בעיית השכר והעונש, או במילים יותר מדוייקות השאלה של ‚צדיק ורע לו, רשע וטוב לו‘ הטרידה מאז ומתמיד את חכמי הדת. למה באמת הצדיק סובל והרשע חי בנעימים (כמובן לא תמיד אבל לעיתים די קרובות)? כל ספר איוב מבוסס על השאלה הזו. והשאלה הנוספת: איך להבין את ההבטחות בתורה בדבר ‚שכר ועונש‘? האם להבין את התורה כפשוטה? ואנחנו כבר דנו בעניין זה בפרשות שבוע אחרות. תיארתי את ההסברים המשכנעים לשאלות אלה, ואין טעם לחזור עליהם, כי זה לא נושא הדיון של היום. מה שאותי שיכנע להעלות עניין זה דווקא, ולא עניינים רבים אחרים הכלולים בפרשה שלנו היום, היא עצם העובדה, שחז“ל העלו את הסיפור הזה (בין אם ארע במציאות או לא) בגמרא. ולמה שיכנעה אותי עובדה זו?
בני אדם רבים שואלים את עצמם, בין בימים רגילים, בעיקר אבל בתקופות הרות אסון, כמו השואה למשל, האם זהו צדק אלוהי? למאמין המלומד בדת ישראל יש לכך תשובות רבות. הגמרא מטפלת בנושא זה באופן יסודי. אבל חכמי התלמוד גם ידעו, שאנשים רבים ישאלו את עצמם את השאלה הזו. ובוודאי יהיו כאלה ביניהם שיגידו לעצמם: מה אני צריך את קירבת אלוהים, אם הוא מרשה לדברים כאלה לקרות? ואם אחד מחכמי המשנה הגדולים לא היה מוכן לקבל את זה, למה שאני אשלים עם דת כזו? מה אני צריך אותה? למה שאדבק בדת שיכולה להבטיח לי כל מיני הטבות שאינן מתקיימות?
ולמרות שחז“ל היו מודעים לבעייתיות הנושא וידעו שהתנהגותו של אלישע בן-אבויה יכולה לשמש לרבים חומר למחשבה וחומר לספקנות, ואולי אפילו דוגמה לחיקוי, היה להם האומץ להעלות את הבעייה הזו לסדר היום. הדהים והפליא אתי האומץ האינטלקטואלי של הפתיחות הזו, אפשר אולי אפילו להגיד שהדהים אותי עיקרון חופש המחשבה הדמוקרטי. יכול להיות שזה הדהים אותי, מפני שקשה לראות את זה בהווה?
שבת שלום
