Paraschat haSchawua: Wajera

סיפורי האבות נשמעים לפעמים כאגדות עם. האדם התבוני של ימינו שואל את עצמו, מה נכון ומה מסתתר מאחורי סיפורים אלה… 

פרשת השבוע בחוג המשפחה: וירא – תשע“א

זה שהתורה איננה ספר היסטוריה, על זה כבר הסכימו חכמי ישראל, ואזכיר רק את הראי“ה קוק מהעת החדשה שהתבטא בלשון זו ממש. רק המאמין השוטה מתייחס לסיפורי התורה כאל התרחשויות היסטוריות. אין ספק שהתורה היא הספר המכונן של עם ישראל, אבל איזה אירועים יש בהם אמת היסטורית או לפחות קמצוץ של אמת היסטורית ואילו מהם בלבד משל, קשה לקבוע היום. ואני חושב שגם „אנשי המדע“, שמחפשים ראיות פיזיקליות להתרחשויות ניסיות, אינם טובים מהמאמין השוטה.

שאלות כאלה ואחרות שאלו גדולי היהדות כבר לפני דורות רבים, בין השאר הגדול בין ההוגים היהודים הרמב“ם. הם חיפשו את ההסבר הרציולי לדת. הם רצו להוכיח, שהדת העברית אינה סתם דת ככל הדתות, אלא ניתנת להסברה רציונלית הגיונית ומחוייבת המציאות.

ועכשיו אני מגיע לפרשה שלנו. יש לנו כאן סיפור של התגלות. התורה מספרת שה‘ נראה לאברהם. ואחרי כן מארח אברהם שלושה אנשים, אלה המלאכים, אח“כ מדובר בעניין הריונה העתידי של שרה, אח“כ מתדיין אברהם עם אלוהים בעניין סדום. תוכן רב בפרשה זו ואין בכוונתי לחזור על כך.

בעזרת הרמב“ם אני רואה כאן פתח להבנת הדת היהודית כדת שונה מן הנצרות והאיסלם, באשר היא נקייה מסממנים אליליים ומאמונות תפלות. לפי הרמב“ם תיאורים אלה בתורה אינם דיווחים על התרחשויות היסטוריות שהתקיימו ממש כך במציאות, אחד לאחד.

א וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. (בראשית, פרק י“ח)
ובפסוק הבא: ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו

מה אומרת לנו הפתיחה „וירא אליו השם“? האם ניתן להניח שהבורא ממש נראה לאברהם, כלומר שאברהם ראה אותו בעיניו? ההסבר היחיד יכול להיות רק, שאברהם ראה את השם בחזונו, כלומר בכוח נבואתו. ואח“כ אברהם נושא עיניו ורואה שלוש דמויות, שמסתבר שהן מלאכי אלוהים. גם תופעה זו, כמו גם ההתדיינות בעניין גורלה של סדום, לא ייתכנו במציאות, אלא בחזון הנבואי, וחזון נבואי זה אינו פחות אמיתי מאשר המציאות ההיסטורית. אבל רק הנביא רואה את המציאות הזו. אילו היה עומד שם אדם שלישי, הוא לא היה רואה את מה שראה אברהם, הוא לא היה יכול למשל ללחוץ למלאכים את היד.

יש בהסבר הזה של הרמב“ם רעיון עמוק, שמשווה לסיפורים תנכיים רבים יותר משקל. כי אם נאמר שאירוע מסויים התרחש במציאות היסטוריה ריאלית, אז זה עוד אירוע שהיה וחלף. כמו נגיד שבן גוריון הכריז על הקמת המדינה ביום פלוני, בשעה פלונית במקום אלמוני. או שהורי נישאו זה לזה בתאריך מסויים. אלו היו אירועים היסטוריים שחלפו. אבל אם אירוע מסויים, שמדווחת עליו התורה, היה חזון נבואי, כלומר שהיה אמת מעל לריאלייה היומיומית, אז הוא היה בעבר אמיתי והוא גם היום אמיתי. כעין משל שבכל דור ניתן לגלות בו פנים חדשות. והוא הדין גם באשר לדיווחים רבים אחרים בתנ“ך.

ניקח לדוגמה את המאבק של יעקב במלאך, שרבים מאמינים שאכן התרחש במציאות כפי שהוא מתואר. אז אני שואל את עצמי, אם מלאך אלוהים לובש צורת אדם, מדבר ונלחם כאדם, מתנהג כיצור אנוש לכל דבר, אז למה למשל אי אפשר להאמין לסיפורים שמספרים הנוצרים על ישו ועל הקדושים שלהם?

אני מודע לכך, שליהודים רבים וטובים יהיה קשה לעכל את מה שאומר הרמב“ם, אבל אני יכול רק לשאול אותם: האם דת ישראל, זו שאתם מאמינים בה, נעלה מהדתות המונתאיסטיות האחרות או לא? ואם אתם סבורים שכן, אתם חייבים גם למצוא את ההבדלים.