בהר, בחוקותי – פרשת השבוע

לפחות מזה מאתיים שנה, וכנראה שכבר זמן רב לפני כן, קיימים ביהדות זרמים שונים, כאשר לכל זרם פוסקי הלכה שאינם תמימי דעים עם הזרמים האחרים. יש המקלים ויש המחמירים ובין אלו ואלו קיימים גוונים כמספר צבעי הקשת. איך ידע האדם החושב, זה השואף להחליט בעצמו על דרכו בחיים ואינו מסתמך בעיניים עצומות על הוראות משפחתו או מוריו, מהי הדרך אשר ילך בה…

בהר, בחוקותי – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

בין האורטודוקסים המחמירים מבית מדרשו של החת“ם סופר מחד, לבין גישתם של החילונים כדוגמת זאב בנימין הרצל, חייב להיות משהו משותף, מכנה שיגדיר את אלו וגם את הללו כיהודים. שאלמלא כן לא היו משתייכים לקיבוץ זה הנקרא העם היהודי. ואכן יש כאן נקודת אחיזה, עוגן, המסוגל להחזיק ולייצב את כולם. ועוגן זה הוא דרך החיים של אלו ואלו.

אלו ואלו חיו בארצות נכר והיו לרוב אזרחים נאמנים למלכות וניהלו את חייהם בהתאם. הם קיימו את חוקי המדינה ונהגו על פי הנורמות הנהוגות על ידי החברה ככלל, אבל בנוסף קיימו גם נורמות מסויימות אשר לא נזכרו בחוקי המדינות, ושאת מקורם ניתן למצוא במסורת ישראל. והמשהו הנוסף הזה, אותו קיימו אותם אזרחים שקראו לעצמם יהודים, אותם כללים ונורמות שלא היו תמיד גם נחלת העמים, אבל היו נחלת הקיבוץ המסויים הזה. הוא שנתן ליהדות את משמעותה ואת נקודת הזיהוי המשותפת שעל פיה ניתן לזהות את השתייכותו של הפרט לקולקטיב המסויים הזה, הנקרא העם היהודי.

חייב כל אחד להפנות כלפי עצמו את השאלה: איך עלי לנהוג בבית ואיך עלי לנהוג בחוץ, איך עלי לנהוג בתוך עמי ואיך עלי לנהוג בין אנשים שאינם בני-ברית, על מנת שאוכל לומר, שבנוסף לאותם נורמות וחוקים וכללים שאני מקיים, אני נוהג על פי קוד מוסרי מסויים שעל פיו ניתן לזהות אותי כחלק מאותו כלל הנקרא העם היהודי.

סמכות התורה שבעל פה

הפרשה פותחת בהצהרה וַיְדַבֵּר יְהוָ“ה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי. מיד לאחר מכן נצטווה משה רבנו להסביר לעמו את מצוות השמיטה, העוסקת בחובה להשבית את העבודות החקלאיות בכל שנה שביעית. חכמינו שמו ליבם לעובדה יוצאת דופן. בכל שאר המצוות לא הוקדמה הקביעה, שה‘ דיבר אל משה בהר סיני, כי ידוע שכל התורה וכל המצוות ניתנו למשה מסיני. מדוע אם כן מדגיש הכתוב דווקה בפתיחה שקדמה למצוות שמיטת הקרקעות את ההערה, שהדבר נאמר למשה בהר סיני. פרשנותם של חכמינו: „מה שמיטה, שכללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני“.

כמו שבעניין מצוות השמיטה מפורטים כל כללי המצווה ודיוקיה בתורה, כך גם כל המצוות האחרות. כל ההוראות הנוגעות לשאר המצוות, כגון איך ומתי ובאילו תנאים יש לקיים אותן וכל שאר פרטי הביצוע, כנהוג בכל מערכת חוקים שהיא, ניתנו למשה רבנו מסיני. אומנם הם אינם כתובים בתורה, אבל הם נמסרו למשה רבנו בעל פה. וזו כידוע התורה שבעל פה. כל סיפרות ההלכה מאז ועד היום נכללת בתורה שבעל פה.

כיום אין בחוגים הדתיים מי שמערער על סמכות התורה שבע“פ. אלא שאין למצוא ביהדות מוסד בעל סמכות או מנהיגי-דת כריזמתיים, המסוגלים להמשיך במפעלם של ממשיכי התורה שבע“פ ולהתאים אותה למציאות חיינו. האם עתידה תורת ישראל לחלוק את גורלם של סיפורי העמים העתיקים?

פרקי התוכחה בתורה

וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. על פסוק אחרון זה התבטא רב, אחד מגדולי חכמי הגמרא, במילים אלה: „חרד אני מפני פסוק זה“ (‚אמר רב, מסתפינא מהאי קרא‘, מסכת מכות דף כד), שכן פסוק זה מנבא כנראה את הכליון המוחלט.

לא נראה שעם ישראל היה שותף לחרדה זו של רב. כולנו מכירים את מטבע הלשון „זכות אבות“, המעוגן במקרא עצמו. מעניין אבל שחז“ל צפו ואולי חזו במו עיניהם את הלך הרוח הלאומי, המסתמך יתר על המידה על אימרה זו. עדות לכך אנו מוצאים בגמרא (מסכת שבת, נה, א). שם עלתה לדיון השאלה „מאימתי תמה זכות אבות?“ החכמים לא התכחשו לעצם רעיון זכות האבות, אבל טענו, כל אחד לשיטתו, כי זכות האבות הסתיימה. לכל הדעות תקופת זכות האבות תמה לכל המאוחר עם חורבן בית ראשון.

האימרה „עברנו את פרעה וגו'“, הכוללת את האמונה התמימה והאווילית, שה‘ יעזור לנו, עלולה בסופו של דבר לפתוח פתח להתפתחויות הרות אסון. אם וכאשר יתרחש האסון הבא, שוב יהיו כאלה שימשיכו לצטט את האימרה האווילית, אבל מי יזכה לכך?

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

Kommentar verfassen