קיימים עקרונות בדת ישראל, שנהגוּ בחלקם על ידי הרמב“ם. הוא פשוט חשב נכון והאמיתות אותן הביע, נכונות לא רק לדת ישראל, כי אם לכל הדתות. וזאת משום מה? משום שיש דברים שאנו, בני האדם, יכולים להבין ויש דברים שאיננו מסוגלים להבין, וכאשר מקבלים הנחה זו שאינה ניתנת לסתירה, ומכירים במוגבלות אפשרויותינו, ענינו כבר על מחצית השאלות והבעיות המתעוררות בכל אמונה…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: אחרי מות
השאלה החשובה ביותר בה מתלבטים המאמינים (אבל לא רק הם) קשורה לאלוהים עצמו. האדם חייב להשלים עם העובדה, שלעולם לא יוכל להבין את מהות האלוהות. אילו היה האדם מסוגל לכך, היה הופך בעצמו לאלוהים. לא רק זאת, אפילו לתאר את אלוהים אין האדם מסוגל. הרמב“ם חיבר על כך את תורתו בדבר שלילת התארים (וכאן לא המקום להרחיב). אומנם תארים רבים ניתנו בתנ“ך לריבון העולמים: הגדול, הגיבור, הנורא, הסולח, הנוקם ועוד ועוד. כל התארים האלה ואחרים אינם מנסים להסביר את מהות האל, הם צורת הדיבור של בני האדם, שמחפשים הסבר לדרך בה נוהג הוא-יתברך עם בריותיו ומה הוא רוצה מהם. „דיברה תורה כלשון בני אדם“.
הרמב“ם מסביר (משנה תורה, הלכות דעות, א הלכה ו‘): „קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין, ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.“
מטרת התארים הנזכרים בכתובים היא אם כן, להעביר את המסר, כיצד על האדם להתנהל על מנת לקרב עצמו לשלמות אנושית. וזו כנראה כוונת התורה בצו (ויקרא יט) דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָ“ה אֱלֹהֵיכֶם.
קיים כנראה תואר אחד, אותו מותר לייחס לאל, והוא זה שבו מכנים אותו המלאכים בחזונו של הנביא (ישעיהו ו, ג): קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָ“ה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. כנראה שלמלאכים היתה משמעות המילה קדוש נהירה, אבל ספק אם יש לה הסבר בשפה האנושית, לבד מהעובדה שתואר זה ייחודי לאלוהים. ואין לייחס תואר זה לא לאדם ולא לעצם כלשהוא במציאות האנושית. אומנם משתמשת התורה בתואר זה גם ביחס לעצמים, כמו למשל בסיפור הסנה הבוער באש, שם אומרת בת-קול למשה: שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא. אבל המקום עצמו לא היה מעיקרו קדוש. האדמה הפכה לאדמת-קודש רק לצורך מעמד ההופעה. אפשר אולי להסביר זאת בכך, שאלוהים „האציל“ זמנית מקדושתו על המקום. אין להניח שהמקום נותר קדוש לאחר מכן. כך גם הר סיני, שעליו ניתנה התורה. בזמן מתן תורה היה קדוש ולבני ישראל אסור היה להתקרב אליו. אבל לאחר שבני ישראל המשיכו במסעם, חזרו החיות לגור בהר, ולדברי חז“ל גם לעשות שם את צרכיהם, וכל הילה של קדושה ניטלה ממנו. המשכן עצמו, כאשר ירד עליו הענן עם השכינה, היה קדוש ואסור היה להיכנס לתוכו. משהמשיכו בני ישראל במסעם במדבר, עזבה השכינה את המשכן ובני ישראל קיפלו אותו ונשאוהו עימהם. כלומר שהמשכן עצמו ללא נוכחות השכינה לא היה קדוש, והוא האמור גם באשר לבית המקדש.
חכמי ישראל (להוציא את המקובלים) נמנעו עד כמה שאפשר מלהשתמש בתואר קדוש בהקשר לבני אדם. אפילו משה רבנו עה“ש, גדול הנביאים, לא נקרא קדוש. גם אברהם אבינו, הראשון שגילה את בורא העולם, או הראשון שאליו נגלה בורא העולם, לא זכה בתואר זה.
יש כאמור לעיל אמיתות השוות לכל הדתות. לעומת זאת קיימים הבדלים שאינם ברי גישור. אחד ההבדלים האלה הוא פולחן הקדושים בנצרות, אותו הנהיגו הנוצרים כבר בראשית דרכם עם הכרזת קדושת אבות הכנסייה. פולחן זה היווה החל מימי הביניים החשוכות עסק מכניס ביותר. לא רק אבות הכנסייה, גם מאמינים רבים שחוללו בימי חייהם „ניסים“ זוכים לאחר מותם למעמד של קדושים. קברותיהם הופכים מוקד לעלייה לרגל עבור המונים הבאים להתפלל ולבקש מזור למחלה, הריון לאישה חשוכת ילדים, שידוך וכיו“ב, במטרה שהברמינן ישטח את הדבר בפני כיסא הכבוד. לפעמים זה אכן עוזר, אבל ספק גדול, אם ההחלמה נגרמה עקב התערבות אותו קדוש ברמינן אצל אלוהים, אצל ישו, אצל מריה או אצל רוח הקודש. מדי מספר שנים גדלה קהילת הקדושים. האפיפיור מעביר מפעם לפעם „עושי ניסים“ שנפטרו למעמד של קדושים.
פולחן קדושים זה בנצרות מעורר אצל היהודי המאמין לא יותר מאשר גיחוך. לזכותו של האדם התמים ניתן לומר, שאם אמונתו בקדושים עלולה להרגיע אותו, אין בזה הזק. אם כי בעיני היהדות נחשבה התפילה על הקברים ולמתים לעבודת אלילים טהורה.
מזה עשרות שנים פשה נגע זה גם ביהודי ישראל. העלייה לקברות „צדיקים“ או „קדושים“ בארץ ומחוצה לה הפכה לנוהג הסוחף עימו המונים. אם בעבר היתה ליהודי סיבה ללגלג על האמונות הטפלות של הנוצרים, הרי עתה עולים עליהם היהודים בפיקחותם עשרות מונים. אצל הגויים הופכים הקדושים למושא לעלייה לרגל אחרי מותם, אצל היהודים הנהירה אל „הצדיקים והקדושים“ נעשית עוד בחייהם של הללו. ענף כלכלי שלם התפתח ונבנה על יסודות האמונה האלילית של התמימים, ועל חשבונם. אפשר לומר, שהישראלים עקפו בתחכומם ובתאוות הבצע שלהם את הנוצרים.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
