פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויקרא

מדרש אגדה מספר על מלך שהיה לו בן מפונק ביותר, פרא אדם חסר חינוך שליבו גס עליו. מה היה עושה הבן – היה מורגל באכילת טריפות ונבלות. רצה המלך להניא את בנו מהרגליו הרעים, חשב והחליט: יהיה בני אוכל תמיד על שולחני ובמשך הזמן ישכח הרגליו הרעים, יתרחק ממאכלות אסורים, ויתרגל לאכול כמו כולנו אך ורק מאכלות כשרים…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויקרא

זה המשל. חז“ל הסבירו במילים ספורות גם את הנמשל. כמו אותו מלך, כך סיפרו לצאן מרעיתם, נהג אלוהים עצמו. לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודה-זרה במצריים, והיו מביאים קורבנותיהם לשעירים (שעיר = זכר העיזים, תיש. יש הטוענים שהשעיר ייצג מין שד. אבל לא כאן המקום להרחיב בנושא זה), אמר הקב“ה, יהיו מקריבים קורבנותיהם באוהל-מועד וכך הם מתרחקים מעבודה-זרה, ומאחר שאינם חוטאים בעבודה-זרה, הם ניצולים, כלומר שאין הם נענשים בגלל עבודת אלילים.

משל זה, ככל שהוא פשוט וקצר, מהווה תשובה לשאלה קשה וסבוכה שהתחבטו בה אחרי בית שני ואשר כנראה לא פסחה גם על הדורות בעת החדשה, כולל הדור שלנו. המדובר בהקרבת הקורבנות עליה נצטוו בני ישראל במדבר.

לאחר חורבן בית שני, משפסקה עבודת השם בבית המיקדש, התחדדה שאלת הקורבנות. נוצר הצורך להשיב על השאלה, מה הקשר בין עבודת השם להקרבת קורבנות, שהיתה מורשת האלילות. רוב היהודים הגיעו בינתיים לתובנה, שלאלוהים אין צרכים, שאין הוא זקוק לקורבנות, שאינו מריח את ריח הניחוח, ושכמובן אינו טועם מהתקרובת. הם היו זקוקים לתשובה על השאלה, מדוע נדרשו כל אותם חוקים רבים ומסובכים, כל אותם הוראות פולחן מפורטות לכל מקרה, לכל קורבן, לכל חג וכיו“ב. רבים וודאי אף היו נבוכים מעצם הקשר שבין עבודת השם למינהג הפגאני להקריב לאלילים. שהרי היו אלה מנהגי הגויים הבלתי מפותחים, המאמינים שאת האל עובדים באמצעות מתנות, שאותו ניתן לפייס במקרה שהוא כועס באמצעות תשורה ושהוא מחכה מדי יום ביומו לקבל את המנה המגיעה לו ועוד כיוצא באלה מנהגים מוזרים. מדוע הטיל אלוהי ישראל על היוצאים ממצריים את החובה ההחלטית לעבוד את השם באמצעות הקורבנות ועמד על כך בתוקף ובאיומים.

יש לשוות לנגד עינינו את רמתם של יוצאי מצריים. עם של עבדים, ללא מסורת של אמונת הייחוד וללא אפשרות אינטלקטואלית להבינה. בני ישראל היו אותה שעה עובדי אלילים. עניין שהוא בחזקת וודאי גם ללא עדות חז“ל. העם לא הכיר משהו אחר, שכן כל העמים בסביבתו היו עובדי אלילים. זו היתה התרבות הכללית בכל האיזור, כולל מצריים ואיזור הסהר הפורה, הכולל את כנען, בבל וארץ שני הנהרות (הפרת והחידקל). משהו אחר לא היה ידוע. גם אילו היה משה רבנו מנסה להסביר להם את רעיון המונותאיזם, את הייחוד של אלוהי ישראל, לא היו קולטים אותו. עובדה, שלמרות הניסים הגדולים שחזו במו עיניהם, דרשו בני ישראל מאהרן, אחיו של משה, לצקת להם עגל זהב, על מנת שיוכלו לעבוד „אלוהים ממשי“.

על מנת להביא את האדם היהודי, את זרעו של אברהם אבינו עה“ש, לאמונה האמיתית, לאמונת הייחוד, אותה אמונה שעל עיקריה חוזר היהודי הדתי יומיום בתפילת שחרית בפיוטים „יגדל אלוהים חי“ וכן „אדון עולם“, היה צורך בשלב מעבר. שלב מעבר זה נועד להרגיל את בני ישראל לקיים מצוות, לאפשר להם להוכיח את נאמנותם לשם-יתברך באמצעות הקרבת הקורבנות, כאשר בה בשעה נכללה בעבודת הקורבנות המטרה הנוספת, מניעת העם מלעבוד אלוהים אחרים.

בסוף המאה ה-12 כתב הרמב“ם את סיפרו התאולוגי „מורה נבוכים“, בו הוא מתייחס כמובן גם לנושא שלנו כאן. אחרי ניתוח מעמיק הוא מגיע למסקנה שמטרת מצוות התורה, בעיקר מצוות הקורבנות ומצוות אחרות שטעמן אינו מפורש, היתה, להרגיל את בני ישראל לעבוד את השם. מאחר שהם היו רגילים לעבוד אלילים ואי אפשר בבת אחת לחנך עם שלם לשנות הרגליו, אבל אפשר לנסות להעביר את עניין הקורבנות מעבודה זרה לעבודת השם-יתברך.

במקרא כתוב מספר פרקים מאוחר יותר: וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (ויקרא פרק י“ז). ידוע שהיו שבטים או עמים שעבדו לשעירים. כלומר שהתורה עצמה מרמזת לנו בפירוש, שהקורבנות במשכן ובבית המקדש משמשים תחליף לעבודה זרה.

פולחן הקורבנות היה אמור להתקיים זמנית ונועד לתקופת מעבר בלבד. לאחר חורבן הבית השני פסקה עבודת הקורבנות ואת מקומה תפסה התפילה. אם נמצאים בינינו בני-ברית בודדים או אף חוגים, החושבים עדיין, שרצונו של האל, שיוקם בית המקדש ושתחודש בו עבודת הקורבנות, אין זאת, אלא שטרם עברו בהתפתחות מחשבתם הדתית-אמונית מעל אותו שלב בו נמצאו יוצאי מצריים.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com

YouTube Preview Image