פרשת השבוע בחוג המשפחה: מקץ

מאז שהה יוסף במצריים ועד לימינו אלה לא ירד מסדר היום הפוליטי הדיון בניגודי האינטרסים שבין הדת למדינה…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: מקץ

התורה מספרת לנו: וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה…   רַק אַדְמַת הַכוהֲנִים לא קָנָה כִּי חוֹק לַכוהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָ (בראשית מז, כ).

שבע שנים שחונות, שבע שנות רעב, ולתושבי מצרים כלה הכסף והם נאלצו למכור את אדמתם ליוסף, המשנה לפרעה, תמורת מצרכי מזון. להוציא את אדמות הכוהנים, אותם לא קנה יוסף עבור פרעה. החוק במצרים אסר על הלאמת או קניית אדמות הכוהנים, שהיו קנויות להם לעולמים. מבחינה כלכלית מוסד הכהונה היה עצמאי ולא היה תלוי במלך. משה, שגדל והתחנך בבית המלוכה המצרי, למד וודאי רבות מסדרי השלטון שם ובני ישראל, ששהו מאות שנים במצרים הכירו גם הם את מנהגי המצרים. בני ישראל הפנימו את הכלל, שסדרי שלטון תקין מורות על הפרדה בין השילטון הממלכתי לבין כוהני הדת. גם בממלכת יהודה נהוגה היתה הפרדה בין שילטון המלכים לבין הכהונה הגדולה. נסיונותיה של מערכת אחת להכפיף את המערכת השנייה אינן פוסקות לעולם, כי שררה תובעת מטבעה תמיד יותר שררה. מלכי החשמונאים האדוקים בדתם, נטלו לעצמם בנוסף לכתר מלוכה גם את כתר הכוהן הגדול. הריכוזיות לא עשתה שרות טוב לעם. חיכוכים עם מנהיגיו הרוחניים של רוב העם, הפרושים, היו בלתי נמנעים.

אירופה מאז ימי הביניים ועד לעת החדשה סבלה מהתערבות הכנסייה במערכות השלטוניות. האפיפיורים הכתירו מלכים וקיסרים. ועד כמה שניתן לנו לשפוט בעניין, לא העם ולא הדת יצאו נשכרים.

ארה“ב עם היווסדה ובעיקבותיה גם מדינות אירופה (במידה זו או אחרת) שמאסו בשלטון הכנסייה, הפרידו את הדת מהמדינה. זה היה טוב למדינה וזה היה טוב לכנסייה. עבור מקימי מדינת ישראל ולוחמי מלחמת השחרור, שברובם היו בעלי אוריינטציה מערבית, תאמה גישה זו את ציפיותיהם. אבל עם חלוף הזמן חלו תמורות ועל המצב כיום אין צורך להרחיב, הוא מוכר. הדוגמאות שמספקות לנו המדינות השכנות, מראות הקצנה גוברת בחוגי המנהיגות הדתית, המנסים להשתלט אף באמצעים כוחניים על מוסדות השילטון ועל אזרחיהן. גורם לדאגה גוברת לא רק אצלנו, כי אם ברוב מדינות העולם החופשי.

הדרישה להפריד בין דת למדינה עולה מעת לעת בציבור החילוני. אבל לא רק ישראלים חילונים חייבים להיות מודאגים מהתערבבות שתי מערכות אלה, אלא גם ובעיקר יהודים דתיים. דא עקא שהעומדים בראש הפירמידה הדתית, על כל גווניהם, אינם מעוניינים להיפרד מהכוח שמקנה שילטון ומהמנעמים שבידו להרעיף. יהודי חרדי אחד, הרב דב הלברטל, מרצה למשפט עברי, שהיה ראש לשכת הרב הראשי לישראל (ועל כן אין לחשוד בו בנטיות שמאליות), הביע את דאגתו מעירבוב הרשויות הקיים בארץ. את דעותיו הציג בגלוי ובראש חוצות, הן בעיתון והן בשידורי רדיו וטלויזיה. ישראל על פי תפיסתו שועטת לקראת דרך ללא מוצא, ועליה לעלות על הנתיב הנכון בצומת. דבריו מובאים בזה בהשמטות מעטות מקוצר המקום.

דב הלברטל | כן, להפריד (עיתון הארץ, 21.12.2010)

​כאדם דתי חרדי אני עומד לכתוב דברים חריפים, אבל איני יכול שלא לכותבם, מתוך תחושה שהגיע הזמן לשינוי רדיקלי. כשם שהכיבוש משחית – כפי שמודים גם אלו הרואים צורך בכיבוש – כך הפוליטיקה משחיתה את הדת. החיבור בין הפוליטיקה לדת הוא מעגל חוזר של פגיעה מוסרית ושנאת אחים. הממסד הדתי משחית את מרקם המדינה והמדינה משחיתה את רקמת הדת, וחוזר חלילה. הפתרון היחיד הבא בחשבון, לטובת הדת ולטובת המדינה, הוא לאמץ את ההפרדה בית השתים.

איני סבור שיש אדם שחייב לממן את אמונתי. אין זה מוסרי שהציבור החילוני יממן את האברכים, או את הילודה הברוכה בקרב החרדים. אין דבר מקומם יותר מתופעה של קבלת סכום נדיב מיידה של החברה החילונית, ויריקה בפניה. הציבור החרדי מתקומם נגד ערכי הציבור החילוני – הציונות, היצירה, הגיוס לצבא, השוויון בין המינים ועוד. עם זאת, אין לו היסוסים כלשהם בבואו לדרוש ולקבל מימון. הבה נהיה כנים. אין שום הצדקה שציבור חילוני יממן את הבזים לערכיו.

הפתרון שאני מציע הוא לטובת הדת יותר מאשר לטובת המדינה. איני רוצה להשתייך לחברה כופה. איני רוצה להשתייך לחברה שיש בה המסיתים לגזענות, ואיני רוצה להשתייך לחברה דתית כפוית טובה.

יש לאפשר לכל אחד, יהודי או גוי, לחיות לפי אמונתו מתוך שוויון אזרחי ומתוך הכרה אמיתית בזכויות האנושיות הנתונות לכל בני האדם שנבראו בצלם אלוקים. דבר אחד ברור, אין אופציה גרועה יותר מהחיבור בין דת לפוליטיקה.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com