בשלח – פרשת השבוע

0
25

בפרשה זו אנחנו עושים הכרות עם עמלק. עם זה הינו האויב בה‘ הידיעה, האויב האולטימטיבי של עם ישראל. עד כדי כך, שהתורה אומרת לנו בפרשה זו: „מלחמה לה‘ בעמלק מדור דור“. מלחמת חורמה: „כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים“. וכל כך למה? זאת מגלה לנו ספר דברים: זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים … ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע (כה, יח)…

בשלח – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע

האם היתה התנהגות זו של עמלק חריגה? נראה שאלה היו הנורמות באותו עולם של לפני שלושת אלפי שנים. גם בני ישראל נהגו בהתאם לאותן הנורמות. במלחמת ההתנחלות בארץ כנען, כאשר יהושע עצר את גרמי השמים „שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון“, הוא ציווה על צבאו (יהושע פרק י): „ואתם אל תעמדו רדפו אחרי אויביכם וזנבתם אותם“.

נימוק השנאה על שעמלק זינב בחלשים אינו משכנע. ולכן נשאלת השאלה, מה יכולה להיות הסיבה לשנאה התהומית הזו. בארץ שומעים תכופות את המשפט הנדוש „מלחמה לה‘ בעמלק מדור דור“. הרי עמלק נכחד כבר לפני אלפים וחמש מאות שנים. מתקבל הרושם, שהעם (ואולי השילטון) לפעמים פשוט זקוק לאויב. נוח מאוד להדביק תווית של האויב האגדי לכל מי שברגע נתון ניתן להסיט אליו את החרון הלאומי ולהאשימו באנטישמיות.

התאולוגיה של התהילה

בתפילות ובברכות היומיות חוזר היהודי הדתי ומשנן היגדים, שקשה לקבל אותם כפשוטם. הכוונה לתהילות ולתשבחות אותם מפנה המאמין, האדוק בדתו, כלפי אלוהים, דברי הלל ושבח של האדם כלפי יוצרו. הנה הולך היהודי, כולו כדיברי הכתוב רימה ותולעה, ומהלל ומשבח את ריבונו של עולם. הוא מעז להתבטא כלפי בורא העולם, הכח העליון והאינסופי, זה שהיה תמיד ויהיה תמיד, בלשון אדנותית. כאילו היה אומר לנגר, הנה ארון יפה בנית, אני משבח אותך על כך. או אילו אמר לספורטאי, השער שהבקעת מיוחד במינו, מגיע לך הלל.

הד לבעייה תאולוגית או אפילו פילוסופית זו ולצורך לדון בה אנו מוצאים בשתי מילים בשירת הים שבפרשתנו. בפסוק נכתב: מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָ“ה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא (שמות טו, יא).

שתי המילים נוֹרָא תְהִלֹּת אינן ברורות. האם תהילה יכולה להיות נוראית? מה רוצה לומר לנו זוג המילים המוזר זה? רש“י הגדול מפרש: נורא תהלות – יִיראו מלהגיד תהלותיו פן ימעטו. התהילה חייבת להיאמר מתוך יִיראה. כאשר אנו מקיימים את מצוות התפילה עלינו להיות מודעים, שאנו עושים זאת מתוך פחד, מתוך חשש שמא דברי התהילה שלנו הם דברי רהב, שבהם אנו כביכול ממעיטים ומפחיתים מכבוד ה‘. כאשר אנו מודעים לפחד זה ולקטנותנו מול הנשגב, יכולה ייראה זו להשפיע עלינו את הצניעות הנדרשת בהתייחסותנו לקיום המצוות.

על תאוות הבצע ועבודה זרה של בני ישראל

לאחר הניסים הגדולים, לאחר שפרעה וכל חילו טבעו בים, אומר הכתוב: וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף (שמות טו, כב). הכתוב בא לרמז שבני ישראל לא נסעו משם מרצונם החופשי, אלא משה היה חייב להסיעם. וכל כך למה…

מדרש תנחומא (בובר) לפרשה: מהו ויסע משה, שהסיען בעל כרחן, כיצד? בשעה שיצאו ישראל ממצרים, יצא פרעה לרדוף אותם עם כל אותם האוכלוסין, שנאמר ויקח שש מאות רכב בחור (שמות, יד, ז). מה עשה, עמד וקישט כל אותן הסוסים באבנים טובות ומרגליות, כשבאו לים וטבען הקב“ה, היו צפין על שפת הים כל אותן האבנים טובות ומרגליות והיו מושלכים, והיו ישראל יורדין בכל יום ונוטלין מהם ולא היו מבקשים לזוז משם, כיון שראה משה כך, עמד והסיען בעל כרחן.

על נטייתם של בני ישראל לעבוד עבודה זרה, כתוב במכילתא דרבי ישמעאל: בעל כרחן, במקל, שכיון שראו בפגרי האנשים שהעבידום בפרך ובעבודה קשה כולם פגרים מתים מוטלים על שפת הים, אמרו, כמדומה לנו שלא נשתייר אדם במצרים נתנה ראש ונשובה מצרימה ונעשה לנו עבודה זרה.

נביאינו וחכמינו (לא שונאי ישראל) ייחסו לבני עמם תכונות לאו דווקא חיוביות. לעומת זאת את מה שהעם חושב על עצמו בא אולי לביטוי בשיר הפופולרי „לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה“.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com