וַיֹּאמֶר ה‘ אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ… במילים אלה מתחילה הפרשה שלפנינו ובמילות פתיחה אלה מתחיל סיפורו של אבהרהם אבינו, ואפשר להוסיף, סיפורו של העם היהודי. לא פלא אם כן שחכמינו ז“ל, אבל לא רק הם, הפכו בפתיחה זו שוב ושוב. פתיח בלתי מובן ואף מעט מוזר. ללא הקדמה מופיע על הבמה אחד בשם אברם ואלוהים מבטיח לו הבטחות מדהימות. השאלה המתחייבת: מדוע זכה אדם בלתי מוכר זה בברכת הבורא? …
לך לך – לקט מתוך 7 שנים על פרשת השבוע
בטקסט המקראי אין למצוא תשובה לשאלה זו. במקום להמציא סיפורים חסרי ביסוס במקורות או אפילו כאלו המופרכים מראש, ראוי וניתן למצוא הסבר הגיוני לשאלה החשובה, מדוע מבטיח אלוהים לאברהם הבטחות גדולות בלא שידוע לנו, אם הוא ראוי להם. ההיגיון מחייב את המסקנה, שגם אם עברו של אברהם אינו מוכר לנו, ברור מהמשכו של הסיפור, שהשם הבחין באברהם, אשר דבק בו, והחליט מצידו להתגלות אליו וגם לברך אותו: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.
האם חווה אברהם התגלות?
מיד לאחר שאברהם (שעדיין שמו אברם) מגיע לארץ כנען, בסך הכל שבעה פסוקים מאז שאלוהים אומר לו לֶךְ-לְךָ, מקים אברהם מזבח לאלוהיו. וכאן מופיעים המילים: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָ“ה הַנִּרְאֶה אֵלָיו (פרק יב, ז). והשאלה שנשאלה לחז“ל כאן היא, מה פירוש המילים „ניראה אליו“. למה הכוונה בפועל „ראה“ בהקשר זה? יש עוד מספר מקומות במקרא שפועל זה מופיע בהקשר של אלוהים והאבות. קיים הבדל עצום בין ראייה זו לבין הפעלים להביט, לצפות, להסתכל וכיו“ב.
הכוונה היא לראייה השכלית. הראייה בכח המוח החושב. ולכן כאשר בתחילת פסוק ז‘ כתוב וַיֵּרָא יְהוָ“ה אֶל אַבְרָם, הכוונה היא, שלפני שאלוהים הבטיח לאברהם לתת לזרעו את הארץ, אברהם כבר ראה אותו, היינו הכיר אותו בכח שיכלו.
היהודים, בניו ובנותיו של אברהם אבינו, יכולים ללכת בדרכו ולגלות את אלוהים בעזרת הכרתם השכלית, וההתגלות במתן תורה במעמד הר-סיני אינה מחוייבת. האם ניתן לטעון שההתגלות היתה מיותרת? התשובה היא, שההתגלות לכאורה מיותרת ושכל אחד מסוגל להגיע להכרת ה‘ בעצמו רק בעזרת הסתכלותו בעולם וניתוח הגיוני של המציאות.
זכות אבות
הערה לגבי תיאוריות שהפריחו ההיסטוריונים החדשים (הם כבר לא כל כך חדשים) לגבי זכותנו על הארץ. בין אם זכות זו מעוגנת בזכות אבות, היינו בזכות הבטחת אלוהים לאברהם אבינו, בין אם זכות זו מעוגנת בזכות ראשונים, היינו, מי היה כאן קודם. שתי טענות אלה בעייתיות הן, כי הן פותחות פתח לויכוחים, פתח לפרשנויות שונות של התורה, ולפרשנויות שונות לגבי ההוכחה מי קדם למי ביישוב הארץ הזו.
מאז ומתמיד בהיסטוריה האנושית לא היה לנימוקים מסוג זה – הבטחה אלוהית או זכות ראשונים – כל משקל בחיי היומיום של מלכים, מדינות ועמים. אף אומה בהיסטוריה לא פינתה את מקומה לעם אחר בגלל שבאו אליה עם נימוקים משכנעים. מאידך כאשר עם אחד כבש את ארצו של עם אחר, הוא לא שאל אם מותר לו לעשות זאת לאור זכויותיו של העם הנכבש.
ואם נהיה כנים עם עצמנו ועם העובדות, נצטרך להודות, שלולא הצלחות צבאנו וכיבושיו מעבר למה שיועד לנו ע“י חבר העמים, לא היו עוזרים לנו נימוקים כלשהם וגם לא הרצון הטוב של עמים שונים, המאמינים בתורה ובהבטחות אלוהיות.
האם יורשים זכויות
כאשר מבטיח אלוהים לאברהם את הארץ לְרִשְׁתָּהּ, שואל אברהם: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה‘ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה (פרק טו, ח). חז“ל מנסחים שאלה רטורית: היתכן שאברהם לא האמין להבטחת האל? מאחר שאין להעלות על הדעת מחשבה מעין זו, בידי המדרש תשובה מוכנה ומזומנת מראש. אברהם לא דאג לעצמו כי אם חשש לעתיד יורשיו ורצה לדעת, באיזו זכות יישבו צאצאיו בארץ המובטחת. וכאן באה ההפנייה אליה חתר המדרש: אמר לו הקב“ה בזכות הקורבנות.
הקורבנות בוטלו כידוע עם חורבן בית שני ואת מקומם תפסה עבודת השם, היינו התפילה והמצוות המעשיות. חז“ל וכן רש“י (שחי לפני אלף שנה) רצו בשאלה שעוררו ובתשובה ששמו בפי הבורא להבהיר לציבור היהודי, שקיום הבטחת ה‘ לתת את הארץ ליורשי אברהם, תלוייה בקיום המצוות על ידי היורשים. זכויות אין יורשים, זכויות רוכשים.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
