עשרת הדברות מתחלקים למצוות שבין אדם למקום ולמצוות שבין אדם לחברו. על פניו קשה לקבוע, מה המיוחד בהזכרת הוראות כמו, לא תרצח ולא תגנוב. חוקים אלה כבר היו חקוקים מאות בשנים בכתבי עמים שונים לפני מתן תורה. כללים אלה נהגו בחברות אנושיות עוד טרם התפתחות הכתב. שום קבוצה אנושים לא היתה שורדת ללא כללים אלה. מלומדים, לא רק מבני ברית, טרחו רבות להסביר את היחודיות של הופעת הכללים בעשרת הדברות, אלא שאין זה מענייננו כאן…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: שופטים
לעומת זאת מופיע בפרשתנו כלל חשוב לעין ערוך מהכללים הנזכרים שהיו נהוגים בעולם כולו, באשר אינו מובן מאליו ודרישתו מופנית לעם ישראל לבדו. „צדק צדק תרדוף“, דורשת התורה מעם ה‘. אין כאן בקשה או המלצה בלבד לעשיית צדק (המלצות ניתן למצוא במקומות אחרים בכתובים), המדובר בדרישה לפעילות אקטיבית, בחיפוש נקודות תורפה הדורשים תיקון ברמה האישית ובמרחב החברתי, בפיתוח יוזמה עצמית להשגת צדק – רק כך ניתן להבין את הפועל „רדוף“ בהקשר זה.
הדרישה אינה מופנית ליחיד כי אם לכלל ישראל. דוגמה מופתית להעמקת ההבנה של „כלל ישראל“ זה אנו מוצאים בסוף הפרשה שלנו הדנה במצוות „עגלה ערופה“. המצווה עצמה בטלה כבר בימי רבן יוחנן בן זכאי (תוספתא מסכת סוטה יד, א). אבל למרות עתיקותה, ואולי דווקא משום כך היא מעניינת ביותר.
התורה דנה במקרה שנמצא אדם הרוג בשטח הפקר שאינו בתחום של קהילה מסויימת. מאחר שרצח הוא חטא חמור ביותר, המטמא את האדמה עצמה ובעיקר את התושבים הגרים בסביבה, צריך מישהו לבקש כפרה על החטא. בודקים מהי העיר הסמוכה ביותר למקום הרצח. זיקני אותה עיר תורמים עגלה תמימה, הכוהנים מקריבים את העגלה וזיקני העיר מתפללים לכפרה (דברים פרק כ“א). עצם הטקס המוזר הזה מעיד על כך, שהוא נקבע בראשית ההיסטוריה של עם ישראל. מקרי רצח היו קרוב לוודאי נדירים, בעיקר מקרי רצח עלומים, שבהם לא ניתן היה לאתר את הרוצח.
למרות שדין עגלה ערופה בטל כבר לפני כאלפיים שנה, יש בפסוקי התורה העתיקים הללו ללמדנו מיקצת על אופי העם בעבר. כאשר זיקני העיר מקריבים את העגלה ומבקשים כפרה מאת השם-יתברך על מעשה תועבה זה, אין הם מתחננים רק עבור עצמם וטוענים „יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ“, אלא מוסיפים בקשה „כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָ“ה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל“. לפנינו עדות על אחריות הקולקטיב עבור מעשי פשע נתעבים. זיקני העיר מבקשים כפרה לא רק לעירם הם, אלא לעם ישראל כולו, בגלל האמונה שהיתה נפוצה, שכל העם אחראי על מעשה פשע של יחיד מהקולקטיב.
כמעט כל יהודי מכיר את האימרה „צדק צדק תירדוף“. מילים חשובות כשלעצמן, אלא שהרוב נוטים לשכוח את המשכו של הפסוק. שלוש המילים הן החלק הראשון בלבד של התנאה, שלאחריהן מופיעה מילת התנאי „למען“. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כלומר שזכות ירושת הארץ בטלה כאשר רדיפת הצדק ניזנחת.
אחד המשפיעים בזרם האורתודוקסי במאה ה- 19, רש“ר הירש, מפתח את הפסוק הזה בצפייה לתקומת המדינה היהודית בנחלת האבות ולדרכי התנהלותה ומעניק לו משמעות פוליטית:
„צדק צדק תרדוף. הצדק יהא התכלית העליונה והיחידה של הכלל הלאומי, ויש לשאוף אל הצדק רק לשם הצדק עצמו, ואילו שאר כל השיקולים חייבים להשתעבד לתכלית זו. ואין ‚צדק‘ אלא עיצוב כל היחסים של היחיד ושל הכלל על פי הדרישות של תורת ה‘. תפקידו היחיד של ישראל הוא לרדוף את הצדק ללא הרף ובכל ההתמסרות, למען תחיה וירשת וגו‘. ההצלחה המדינית תלויה בעשיית משפט וברדיפת צדק. גם אחרי שכבר הושלמה ירושת הארץ, שהרי אין ספק שזו התקופה שהפסוק שלנו דן בה. ודבר גדול למדנו מכאן: ירושת הארץ תלויה ועומדת בכל רגע, והמדינה היהודית חייבת לרשת את הארץ תמיד מחדש על ידי הגשמה מלאה של הצדק“.
ההתבטאות הזו דומה במהותה להתבטאויות גדולי ישראל, החל בנביאים הגדולים ועד לימינו אלה. הם חזו את העתיד, עמדו בשער ואף הזהירו והתריאו מפני התפתחויות שליליות. נדרש אומץ רב מצד המתריאים לעמוד מול השועים והמושלים, ואף מול העם הסביל, ולהראות את הדרך הנכונה אשר בה חייבת החברה להתנהל. ההיסטוריה הארוכה שלנו מעידה על איבוד הריבונות כאשר העם חי בתנאים של חוסר-צדק. ייתכן שאחד מקווי האופי של עם ישראל, בשונה מעמי העולם, שחיי קוממיות עצמיים ייתכנו רק כאשר התנאי של רדיפת הצדק מתורגם למציאות.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
