גם ללא מנייתן של כל השאלות והסתירות שמעוררת פרשה זו, מתקבל הרושם, שהיא חורגת בכמה וכמה מובנים מהטקסט המקובל בתורה. רושם זה מתחזק ואולי אף מושפע מדעתם של חז“ל על מחברה וכותבה של הפרשה…
בהתאם למסורת ולדעה האמונית „תורה מן השמיים היא“. בתלמוד אנו מוצאים קביעה בהחלט יוצאת דופן ליחסם המקובל של חז“ל לתורה. גם אם החכמים מניחים, שהתורה לא נכתבה כספר אחד שלם מתחילתו ועד סופו (דאמר ר´ יוחנן משום רבי בנאה: תורה – מגילה מגילה ניתנה), וגם אם הם מסכימים ששמונת הפסוקים האחרונים בספר דברים נכתבו על ידי יהושע בן נון, מעוררת הגישה או הפרשנות הבאה תמיהה לא קטנה: „משה כתב חמישה ספרי תורה וחזר וכתב פרשת בלק ובלעם וכתב ספרו של איוב“ (ירושלמי, סוטה, פרק ה הלכה ו; בבלי, בבא בתרא דף יד ע“ב).
משה כתב אם כן לדעת חז“ל שלושה ספרים. את ספר התורה, את פרשת בלעם ואת ספר איוב. אשר לספר איוב ולסיבה, שבגללה מייחסים את כתיבתו למשה, ניתן לשער כזאת וכזאת. למשל ששני נושאים אלה דנים בדמויות שאינן מבני ישראל, אלא שלא כאן המקום להפוך בזה ואין זה מענייננו. אשר לפרשת בלעם מתעוררת שאלה עקרונית ויסודית. לאחר שהסתיימה כתיבתו של ספר התורה, כיצד מצאה פרשת בלעם דרכה לחומש במדבר. מי העז לערוך ולשנות את התורה ולהוסיף עליה פרקים שלא נכללו בה מראש? לא סביר להניח שמשה רבנו עצמו ערך את התורה מחדש. אילו היה זה המצב, לא היו אומרים חז“ל שמשה כתב שלושה ספרים. ואם היתה יד חיצונית שעסקה בעריכה מחדש של ספר התורה, מי לידינו יתקע שלא התחוללו בה שינויים נוספים בלתי מוכרים לנו.
על שאלה זו לא יהיה ניתן להשיב תשובה סבירה והגיונית, שלא באמצעות ביקורת המקרא המודרנית. אלא שאין זה המקום הנכון לפתח את הנושא, ולא בהקשר דנן. לעומת זאת ניתן אולי להעלות את הסברה, שחז“ל במאמרם הנ“ל בירושלמי ובבבלי, עוררו ספקנות מסויימת וזרעו ביודעין או שלא ביודעין את הגרעין לגישה חדשנית בהבנת הנקרא, בנוסף לפרשנות המקובלת ולמדרשי האגדה, ונתנו בכך לגיטימציה, הצדקה, לחקר ביקורתי של טקסט המקרא.
למרות שהגמרא אינה מסבירה לנו, מדוע וכיצד התגלגלה פרשת בלעם לחומש במדבר, זכותנו ואולי אף חובתנו לנסות להבין, מדוע החליט מי שהחליט להכליל פרשה זו דווקא במקום זה.
אם לשפוט את בני ישראל על פי דרך התנהלותם במדבר, אין מנוס מלהגיע למסקנה שמצבם הנפשי היה בלתי יציב. הוא נע בין בטחון יתר ואמונה בכל-יכול, לבין דכדוך ופחדים, ותוקפנות הכרוכה בכך, וזניחת האמונה בקב“ה. במצב עניינים זה ולפני שהישראלים עומדים לעלות לארץ המובטחת, להילחם עליה ולכבוש אותה, הם זקוקים לעידוד ולחיזוק. עידוד זה בא באמצעות שלוש הברכות הנפלאות של בלעם וכן בניבוי המזהיר שלו לעתיד ישראל. בכל התנ“ך אין למצוא דברי הלל ושבח על ישראל, כדוגמת אלו שנאמרו על ידי נוכרי זה. חלקם מוכרים כמעט לכל ילד יהודי: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ.
ומי הוא אותו האיש המרעיף את דברי השבח הללו? לא משה רבנו ואף לא אחד אחר מבני ישראל, אלא דווקא נביא מבני אומות העולם. נביא שהיה בהתאם למדרש לא פחות חשוב ממשה רבנו. מדרש לקח טוב אומר על הכתוב בתורה וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה. „רבותינו אמרו בישראל לא קם אבל באומות קם. ואיזה זה בלעם“.
ועל מנת להסיר ספק מליבם של הללו, המסרבים להאמין שבלעם אכן היה נביא, יצוטט כאן אחד מגדולי הפרשנים, רבי אברהם אבן עזרא, המסביר את הפסוק – שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן (במדבר כד, טז): ויודע דעת עליון – בדרך נבואה, לא בקסם.
בהקשר זה מתייחס בלעם לאמונתו במילים, האמורים לעורר את בני ישראל למחשבה. הם, שלפעמים הטילו ספק באמונתם באלוהי ישראל, מקבלים את הברכות מאדם שאינו מבני ישראל ובכל זאת מצהיר שיהו“ה הוא האלוהים שלו, הוא מאמין באותו אלוהים שהוא גם האלוהים של משה ובני ישראל. והוא משתמש בשם המפורש בעל ארבע אותיות: אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָ“ה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה.
תהפוכותיו של עם ישראל בהמשך ההיסטוריה ידועות למדי. הוא לא שעה לנביאים מבית ולא למוכיחים מחוץ. היה ונשאר „עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב“, כדברי בלעם. בזמנו היתה באמירה זו ברכה והיתה לה משמעות חיובית.
כיום עלולה תכונה זו לחולל לעם תוצאות שליליות והרסניות ואחריתו מי ישורנו.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
