וַיְדַבֵּר יְהוָ“ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: שלח לך
במילים אלה מתחילה אחת הפרשיות הכאובות ביותר בתולדות עם ישראל בראשית התהוותו. זו הנקראת פרשת המרגלים. על מנת להבין את משמעותה לדורות הבאים וגם לדורנו אנו, חייבים להסתכל במה שקדם לפרשה זו, למעשה החל מאירועי יציאת מצריים.
אלוהים הוציא את עם ישראל ממצריים באותות ובמופתים, סלל לו את דרכו בחוללו ניסים, על מנת לקיים את הבטחתו להביאו לארץ כנען. על פי התורה מדובר בעם רב עם צבא עצום. סביר להניח שעם ישראל מסוגל היה לשטוף את כל העממים שישבו בארץ ולהתנחל בה ללא בעיות יתירות. אלא שמהלך היסטורי כביכול טבעי מעין זה נעצר בצו משלוח המרגלים. אין לנו אפשרות להבין את הסיבה, שבגללה הורה אלוהים למשה לשלוח מרגלים לתור את הארץ; דרכי אלוהים אינן גלויות לבני אנוש, מלבד אלו שאותן הוא מגלה לנו. לעומת זאת אפשר ללכת בדרכם של פרשני המדרשים ולנסות להבין את מניעי השם-יתברך על פי ההיגיון האנושי, תוך הכרת מוגבלויותיו.
עד הגיעם כמעט לשערי הארץ המובטחת, לא הצטיינו בני ישראל בהכרת תודה על הוצאתם מהעבדות ועל הניסים הרבים שעשה להם הקב“ה. היפוכו. מתקבל הרושם, שבשלב זה אלוהים שוקל לנער חוצנו מבני ישראל. שידאגו מעתה לעצמם, שישלחו מרגלים ויתורו את הארץ ויכלכלו את ענייניהם באופן עצמאי. וה‘ אינו אחראי עוד לעתידם.
המרגלים שבים מסיורם ומספרים שהארץ זבת חלב ודבש, אבל עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם (פרק יג). העם מבוהל ונפחד ודורש ממנהיגו משה להחזירו למצריים. עתה מתרחש מפנה חריג ודרמטי ביחסים בין אלוהים לישראל. אלוהים אינו מוכן לשאת עוד עם כפוי טובה והפכפך זה, המוכיח שאינו ראוי להיות עמו, ומודיע למשה: אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ (אשמיד אותו) וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם.
מסתבר שלאלוהים לא היה כל עניין בהמשך קיומו של עם ישראל. את ההבטחות לאבות הראשונים ולעם עצמו, יכול אלוהים להתיק מהעם למשה. אלוהים במילא אינו מחוייב עוד לברית עם ישראל, מאחר שישראל הפרו אותה והיא בטלה. ואת הייעוד הגדול, לתת לאנושות את התורה, יכולים למלא צאצאיו של משה. מתן תורה היה ללא ספק האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, היינו להפוך את תורת ה‘ לתורת חיים, ולהעבירה לאנושות כולה. ואם העם אינו מסוגל למלא את התפקיד ההיסטורי שיועד לו, אין מבחינת אלוהים כל צורך וסיבה בהמשך קיומו.
משה רבנו עליו השלום, אוהבם של ישראל, מזדעזע ונזעק ומתחנן לפני אלוהים, לחזור בו מהחלטתו. הוא מצליח בכושר נימוקיו לשכנע אותו, לוותר על כוונת ההשמדה. ואז אנחנו קוראים במקרא מלים נשגבות, שמצאו אגב דרכם לתפילת יום הכיפורים: סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה. ואלוהים מתרצה ומשיב: וַיֹּאמֶר יְהוָ“ה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. ההמשך מוכר. אלוהים סלח לעם, אבל דן אותו לארבעים שנות נדודים במדבר, עד למיתתו הטבעית של כל דור יוצאי מצריים.
השערות שונות נתקשרו לסיפור המרגלים. אלא שאיננו יודעים ואיננו מסוגלים לתפוס את רצונו של האל ואת דרכיו. מה שברא ברא, ומה שהקים הקים, הוא נתן לנו חוקים ומצוות והותיר אותנו לנפשנו עם חופש הבחירה לנהוג כרצוננו. את תוצאות מעשינו, בין לטוב בין לרע, אנחנו חייבים לשאת בעצמנו. הוא-יתברך אינו מצפה מאיתנו לנהוג כך או אחרת. אילו היו לו ציפיות לגבי התנהלותנו, הן היו חייבות להתממש ומאיתנו היה נשלל חופש הבחירה. האדם לא יכול היה להחליט אם להיות צדיק או רשע.
אלא שהרוב מבני עמנו החי בישראל (בין החילוני, בין המתיימר להיות מאמין ודתי) „מכיר“ את רצון הבורא ואת הציפיות שלו ואף מייחס לו תפקידים שונים. כמו למשל: „שומר הבטחתו לישראל“, „נצח ישראל לא ישקר“ ויש אף „היודעים“, שאלוהים „החזיר“ אותנו לארצנו, על מנת שנתפלל בהר הבית ואף נחזור להקריב קורבנות.
אלה הנאמנים כביכול לתורה ולנותנה, אבל זרים לאמונה הטהורה, שכל תוכנה עבודת השם, המגייסים בשחצנותם או בבורותם את השם ואת דת ישראל לצרכים פוליטיים ואחרים, לא קלטו ולא הפנימו את המסר של פרשת המרגלים.
אלוהים אינו זקוק לנו.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
