על מחלת הצרעת בימי קדם אין לנו ידיעות מדוייקות. בעיקר משום שבתורה נזכרים גם צרעת בגדים וצרעת בתים. איבחון הצרעת האנושית אינו מפורט וכן לא תסמיניה. ככל הנראה היה השם צרעת משותף למחלות עור שונות. כל שידוע לנו מהתורה, שזו מחלה מידבקת ומי שנפגע ממנה, הובדל מהקהילה ונשלח לבידוד, על מנת לא להדביק אנשים אחרים…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: מצורע
כך קרה גם למרים אחות משה. התורה מספרת לנו (במדבר פרק יב): וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. כיום הייינו אומרים, מרים לא היתה שלמה עם העובדה שאחיה לקח לו אישה כושית ודיברה עליו סרה, דיברה בגנותו, ריכלה עליו. תוכן הרכילות אינו מפורט בדייקנות, אבל מהמילים המעטות מסתבר, שהדיבור של מרים היה לא רק בגלל שמשה לקח אישה שהיתה במקרה כושית, אלא „כי“ אישה כושית לקח, היינו „בגלל“ שלקח אישה כושית. יש רמזים בתנ“ך לכך, שהכושים נחשבו משום מה לנחותים. בהמשך: וַיִּחַר אַף יְהוָ“ה. התורה אינה מונה את הסיבה לכעסו של ה‘, מלבד מה שאלוהים מציין, שמשה הוא עבדו הנאמן, איש אמונו ושהוא סומך עליו. מבחינת פשט הכתוב אין דרך להסביר את חומרת העונש, מאשר בתוכנם הגיזעני של דברי מרים. פרשנים שונים העלו סברות שונות, בחלקן דימיוניות, שאינן מעוגנות בפשט המיקרא, למשל שהאישה הכושית לא היתה כלל כושית וכיו“ב. מעניין לציין, שאפילו למעלה מאלף שנים אחרי התקופה הנדונה לא השלימו חכמינו עם הרעיון, שמשה רבינו עה“ש לקח אישה כושית וניסו לתלות את כעסו של הקב“ה בסיבה אחרת.
לכעסו של השם היתה השלכה עונשית, ואחרי שאלוהים עזב את מחנה ישראל וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. אחרי התערבותו של משה למענה, סלח לה השם-יתברך ועונשה הומר בסגר של שיבעה ימים מחוץ למחנה.
חז“ל עסקו בין השאר כמובן גם הם בנושא הצרעת. אין זה פלא שהם לא ידעו להסביר את תסמיניה ואת דרך איבחונה. הרפואה טרם היתה מפותחת דייה. בחפשם הסברים למחלה זו, קשרו אותה עם קורותיה של מרים, אחות משה, ומצאו הסבר לשוני מעניין. הם הסבירו שהמילה מצורע היא ראשי התיבות של „מוציא לשון הרע“. והיה בזה היגיון מסויים, שהרי מרים הוציאה לשון הרע ולקטה בצרעת.
ברור שעבור חז“ל, ולאו דווקא בהקשר ללחשושיה של מרים, נחשבה הרכילות, היינו הוצאת שם רע לעבירה חמורה. הם הישוו עבירה זו עם עבירת הגזילה ועם החטא בעובר על איסור העריות.
בגמרא בבא בתרא בפרק העשירי נדון נושא הגט, ובין לבין (בבא בתרא קסד, ב) נערכת מעין שיחת תלמידי חכמים בעניין לשון הרע. ושם כתוב: „שלוש עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום“, כלומר שבכל יום נכשל האדם בהירהורים על שלושה דברים אסורים. ר‘ יהודה אמר: הרוב עוברים עבירת גזל, מיעוט חוטא בעריות וכל בני האדם בלשון הרע. יש לנו כאן שלושה סוגי עבירות, שהאדם הממוצע עובר מדי יום ביומו. הכוונה היא, שעל רוב בני האדם לא עובר יום שבו אינם מהרהרים, איך לנצל או לרמות אנשים אחרים מבחינה כלכלית. שעל מיעוט בני האדם לא עובר יום שאינם מהרהרים בעריות, והכוונה לאו דווקא בקירבה מינית בין קרובי משפחה, כי אם ביחסי מין האסורים באופן כללי. ועל לשון הרע אומרים חז“ל, שכל אדם ממוצע מוציא לשון הרע לפחות פעם אחת ביום.
הגמרא מטילה ספק באשמה הקשה שטופל ר‘ יהודה על כולנו, ולכן היא שואלת, האם באמת יעלה על הדעת שכל בני האדם מוציאים יומיום לשון הרע? ומסייגת הגמרא, שהכוונה אינה ללשון הרע ממש, כי למה שהיא מכנה „אבק לשון הרע“. מונח זה הומצא כנראה לצורך הנושא הנדון והכוונה למשהו זעיר, שניתן לכנותו קמצוץ של לשון הרע, שאינו עבירה מפורשת של לשון הרע, אלא למשל דיבור מאחורי גבו של אדם בעניין שאולי לא נעים לו שייוודע, או מין שימחה לאיד וכיו“ב.
חכמינו הכירו את נפש האדם ואת חולשותיה. הם לא נמנעו להזהיר מפני עבירת הגזל, שמרביתנו מהרהרים בה לפחות פעם ביום. מבחינה זו ניתן לומר, שסדנא דארעא חד הוא. כך היה בעבר וכך המצב גם היום. בהבדל אולי משמעותי. חכמי ישראל בעבר, כלומר מנהיגיו הדתיים והרוחניים של העם, אמרו את מה שהיה להגיד ולא חששו.
בימינו שומעים רבות מפי מנהיגי הדת, אבל לא במה שקשור לסדרי חברה ולמוסר הציבורי. ודווקא עכשיו נדרש אומץ לב אזרחי, ואולי ניתן אף לומר אומץ-לב-דתי על מנת להתריע ולהזהיר מפני הגזל המתפשט בכל שכבות החברה. דווקא כיום, כאשר בעם עצמו נפוצה האימרה, ולא רק האימרה כי אם הדעה, שכל „אלה למעלה“ מושחתים וגוזלים את הציבור או לפחות מנסים זאת, וחוטאים ללא הרף בהירהורי עבירות שבממון, קולם של מנהיגי הדת אינו נשמע.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
