- haGalil - https://www.hagalil.com -

פרשת השבוע בחוג המשפחה: תצוה

בפרשנות המדרשית למילים הראשונות בפרשה – וְאַתָּה תְּצַוֶּה וגו’​ – מפליגים חכמינו ז“ל למרחקים ולחשיבה מעמיקה…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: תצוה

הפרשנות מתחילה בהתמרמרותו של משה רבנו, שאין הוא מסתירה מפני הקב“ה. נהפוך הוא, הוא מתלונן: „אמר משה, רבונו של עולם, משבעים אומות אין אתה מצווני על אחת מהם אלא על ישראל“. למשה היתה סיבה טובה להתמרמר. יש שבעים אומות בעולם, ואלוהים חוזר להורות את משה להעביר את פקודותיו, מצוותיו, אך ורק לעם ישראל. יש לאלוהים כביכול דרישות רק מעם ישראל ומשאר העמים אין הוא דורש דבר ומרשה להם להמשיך את חייהם כעובדי אלילים ולחטוא ולהתהולל כאוות נפשם. ואכן בארבעה מקומות נוספים משתמשת התורה, או נכון יותר הקב“ה, בפועל צווי (מלשון תצווה), כאשר מדובר במסר של הוראות וחיובים שמשה חייב להעביר לעם ישראל. זאת בנוסף לכל שאר הציווים, המצוות והחוקים המפוזרים בתורה, שאותם מחוייב עם ישראל לקיים, שהרי זו מהותה ותוכנה של הברית בין ישראל לאלוהיו.

למדרש (תנחומא ורשא, כי תשא סימן ח) יש כמובן תשובה מוכנה ומזומנת שמשיב הקב“ה למשה: שהם סגולתי, שנאמר,   וּבְךָ בָּחַר יְהוָ“ה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה (דברים יד).​

להיות עם סגולתו של אלוהים, שזו אגב מילה נרדפת לפועל „לבחור“, שהיא בחירתו של עם ישראל על ידי אלוהים, הוא עניין כביר מעצם הגדרתו. בזה מוקנה לעם מעמד של עם עליון (וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם – דברים כו, יט), הגדול והחשוב מכל העמים האחרים, וכמובן גם מוקנית חסות לעם הנבחר, שלא יכול לקרות לו כל רע, באשר אלוהים מגן עליו. על מנת שהעם לא יתלה תקוות גדולות ולא ישגה באשליות על סמך התואר עם סגולה, או העם הנבחר, מוסיפה התורה בפרשה זו עצמה לסייג את הסגולה בתנאי מסויים: אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים (שמות יט, ד).

חז“ל היו גם ערים לעובדה, שמרבית מבני העם אינה מלומדת ועלולה לראות את עניין הבחירה באופן פשטני. הרעיון כשהוא מובן רק כפשט הכתוב, מסוכן ביותר. הוא גורר את הפרט ואת העם להאמין באשליות של יחודיות, של עם עליון, של עם שאלוהים לא יאפשר את תבוסתו. ולכן חזרו להעלות את הנושא ולהזהיר מפני מחשבות שוא. התנאי להיותו של עם ישראל העם הנבחר הוא קיום הברית. ואם יקיים את המצוות, אמנם תהיה לו עדיפות, אבל עדיפות זו אינה תכונה הטבועה באופיו של העם, בגנים תורשתיים, אלא קשורה במשימה המוטלת עליו, והיא עבודת השם. וזו העדיפות. וסגולתו היא החובה שהוטלה עליו וההתחייבות שקיבל על עצמו. וזו מעלה גדולה. לא כל עם יכול להשתבח בזכות שעלתה בגורלו לעבוד את השם.

כל זה מתייחס לפן התיאולוגי ולמשמעות הגלומה בתכונת הסגולה ובהוויה של עם נבחר. אשר לפן המעשי מעידה ההיסטוריה, שבחירת ה‘ את עם ישראל כעם סגולה, לא זיכה אותו ביתרון כלשהו. לא בתקופת בית ראשון, שסופה היה חורבן, השמדה וגלות. ואף לא בתקופת בית שני, למרות שלפחות במאות הראשונות שמרו בני ישראל את הברית. ייתכן שאחת הסיבות לחורבן הבית השני טמונה באמונה, שבעיקבות ההבטחה האלוהית יוכל עם ישראל לעמוד מול האימפריה הרומית. התראותיהם של הרציונליים מבין חכמינו לא הצליחו לערער את האמונה הפגנית בעליונות המובטחת.

עד כמה שייראה הדבר מוזר, דווקא אמונת העם בייחודיותו, שהוענקה לו על ידי אלוהים, עזרה לעם לשרוד במאות השנים הרבות שחי בגולה בין שונאיו, בהם סבלו בניו השפלות ודיכויים, לעג וביזוי מידי הגויים. בעולם הכביכול תרבותי היתה מעין הסכמה כללית, שהיהודים הם עם שפל ונחות, שאילמלא היה שפל ונחות ובעל אופי קלוקל, לא היה אלוהים מרשה שינהגו בו כך. מי שסובל השכם והערב מיחס כזה, עומד בפני הסכנה, שיתחיל בעצמו להאמין שהוא מעוות. מחשבות של התבטלות עצמית הם הדרך הבטוחה לאבדון. אלא שאבותינו בלית ברירה העדיפו להבין את המילים „אתה בחרתנו“ כפשוטם. החרפות של הגויים לא פגעו בביטחונם העצמי, כי בסתר ליבם ידעו, שהם עומדים מעל לאלה שמחרפים אותם. דעתו השלילית של הגוי לא יכלה לפגוע בחוסנו הנפשי של היהודי ולערער את בטחונו העצמי, החשובים ביותר לבריאות הנפש.

אחד-העם (1856 – 1927) התבטא ברוח זו והוא הוסיף, „שכיום, כאשר העם חי בארצו, אין צורך עוד להיתלות באותה אמונה ילדותית של אתה בחרתנו“. חכמינו, שמאז ומתמיד ידעו שביטוי זה אינו מצביע על זכות כלשהי כי אם מרמז על חובה, מצאו דרכים שונות, כמו במדרש שלפנינו, להסביר את כוונתם זו. להיות עמו החביב של ה‘ אין פירושו, שבני העם מתברכים לפתע בתכונות נבחרות ובכישורים יוצאי דופן, שהופכים אותם לעליונים ואין פירושו שהם זוכים בנוסף בהגנת האל.

היהודי הדתי התמים, החוזר על ביטוי זה יומיום בתפילה, עלול להידבק שלא בטובתו באמונה הילדותית. זו כשלעצמה רעה חולה. אבל היא רעה חולה שבעתיים, כאשר מי שאינם דתיים עושים בה שימוש בהקשר החילוני-לאומני.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com