העבדות במצריים חקוקה בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. כמעט כל יהודי מכיר את המשפט „עבדים היינו לפרעה במצריים“. זו עובדה. אלא שבצד קביעה זו מתעוררות מספר שאלות. למשל, מה זה זיכרון קולקטיבי ואיך הוא נוצר…
אשר למושג „זיכרון קולקטיבי“. כל אחד יודע מהו זיכרון, זיכרון אישי. אנחנו זוכרים את מה שהיה לפני יום, לפני שנה או שנים רבות, ולפעמים אנחנו נזכרים בעיקבות אסוציאציה מסויימת, אף בדברים שנשכחו מאיתנו לכאורה. שונה הוא הזיכרון הקולקטיבי. קיבוץ בני אדם, בני אומה אחת או דת אחת, חוותה נסיונות שונים בעבר, ואלה הופכים עם הזמן ובתנאים מסויימים לחלק מהתודעה של כל הפרטים המשתייכים לאותו קיבוץ.
דוגמה מהעבר התנ“כי של עם ישראל מאפשרת היבט מורחב בנושא. בספר נחמיה (שהתחבר במאה החמישית לפה“ס) מופיע המשפט המעניין „וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן“ (נחמיה ח, יז). במשך כשבע מאות שנה, מימי יהושע בן-נון ועד לנחמיה, לא חגגו בני ישראל את חג הסוכות. הוא פשוט לא היה מוכר. רק לאחר שהוברר מקריאה בתורה, מדוע ואיך חייבים לחוג אותו, קיימוהו והוא נכלל מאז בין חגי ישראל. בזיכרון הלאומי או הקולקטיבי של העם לא היה קיים חג זה כלל. לאחר שגילו אותו בכתובים והוא נקבע כמצווה לדורות, נטבע החג בזיכרון קולקטיבי. ייתכן וזיכרון קולקטיבי הינו מילה נירדפת למסורת. המסורת מורה לשומריה כיצד עליהם לנהוג בזמן מסויים או בעניין מסויים.
חג הסוכות הינו בעל סממנים דתיים בעיקרו, לעומתו חג הפסח טומן בחובו מסרים אנושיים רבים. הוא נחוג לא רק בחוגים הדתיים, גם החילונים חוזרים מדי שנה לקרוא ולדבר על הסבל שסבלו אבות אבותיהם במצריים. מדוע? מה הרבותא בהזכרת עבר של עבדים, בעבר של אבות שנוצלו בעבודות פרך. קשה לזהות כאן מקור לגאווה ולהזדהות.
ובכל זאת עינינו הרואות, שחשוב היה למעצבי התודעה הלאומית, למעצבי הזיכרון הקולקטיבי, למעצבי המסורת הלאומית, להנחיל לעם היהודי, שזה מזמן יצא מעבדות לחרות, שעבורו העבדות לא היתה אקטואלית, את המסר, שהעבדות מעוגנת במציאות האנושית. זיכרון קבוע ומתמשך זה בתודעה ממחיש את הסכנה, שכל אדם יכול בכל עת ליפול קורבן לעבדות ולסיבלותיה. סיבלות העברים במצריים עוררו בזרעם מאז תחושות סולידריות ואמפטיה לאדם המדוכא.
כנראה שזו הסיבה לתופעה המעניינת והמוכרת, שהיהודים היו בין נושאי דגל הקידמה החשובים בהיסטוריה האנושית. יהודים היו בין הלוחמים הבולטים לשיוויון זכויות של השחורים באמריקה. יהודים היו בין הראשונים שהתגייסו לשיחרור הפועלים מניצולם בידי מעבידיהם. וזאת למרות שאין זה מתחייב מההיגיון ומנסיון החיים. השכל הישר היה טוען: מה איכפת לאותו פלוני בשם משה או יעקב דיכוי השחורים, ומה איכפת לאותו פלוני או אלמוני מבני ישראל ניצולו של גוי אחד על ידי גוי אחר.
יש לזה קשר לאותה פרשה בתולדות עמנו, ליציאת מצרים. היציאה מעבדות לחרות , השיחרור מעולו של הזר כשלעצמם, לא היה די בהם כדי לקבוע דפוס התנהגות אלטרואיסטי (עזרה לזולת). העובדה שהיהודים חוזרים על הסיפור הזה מדי שנה מאז שהוא ידוע, היא שגרמה לחדירת דפוס התנהגות מסויים זה לזיכרון הקולקטיבי של הכלל ולזכרון של כל פרט.
רבים מספור הם המקרים שבהם יהודים הקריבו עצמם למען ערכים כלל-אנושיים. למשל: בשנת 1964 נרצחו במיסיסיפי שלושה פעילי זכויות האזרח בשל פעילותם נגד הגיזענות שהיתה נהוגה במדינות דרום ארצות הברית. אחד מהם היה צעיר אפרו-אמריקאי ושניים היו סטודנטים יהודים. מקרה זה מבליט את תרומתם של היהודים בתנועות לשוויון זכויות.
בציבור היהודי בישראל אין לזהות סימני סולידריות ניכרים עם האדם הסובל. אשר לפלסטיני או לערבי הישראלי, ניתן למצוא תירוץ דחוק – הפחד מפניו, בדומה לפחדו (האמיתי או המדומה) של פרעה מפני בני ישראל. הפחד הינו כידוע אביה של השינאה ואילו זו מולידה אלימות ואף גרוע מזה. אבל מה על ילדי העובדים הזרים, שגדלו בארץ, ששפתם עברית והם מזדהים עם אזרחי הארץ, ואשר אין להם ארץ אחרת ובכל זאת מגרשים אותם. מה על אותם יהודים יוצאי אפריקה בעלי עור שחום, המופלים ונדחקים לשוליים. היכן אותה חמלה שכה מרבים להעלות לה מס שפתיים. אמנם יחידים ואירגונים נרתמים לעזרת הנרדפים, אבל הם ניצבים בפני בעיות הגדולות מכוחם. הם מעטים מדי ולרוב בם ניתקלים ברוב דומם ואדיש ולפעמים אפילו עויין.
האם ייתכן שהאיזכור השנתי של עבדות מצריים הפך לכרזת פירסומת חסרת תוכן. או שיש מי שמתעל את תחושות האמפטיה והסולידריות הקולקטיבית לעבר קיבוץ מצומצם מבני עמנו, אשר מטרותיו זרות לאנושיות שנלמדה במשך דורות מהתורה.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
