- haGalil - https://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Wajeze

תחילתה של הסידרה מספרת על בריחת יעקב מבית הוריו בגלל פחדו מניקמת אחיו עשו. בחלום חוזר אלוהים על ההבטחות שהבטיח כבר לזקנו אברהם. כשמתעורר יעקב בבוקר הוא מקריב כמקובל קורבן תודה. בנוסף הוא נודר נדר. סיגנונו של הנדר מעורר תהיות. מה הוא אומר?…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויצא

אִם יִהְיֶה אֱלוהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנוֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכוֹל וּבֶגֶד לִלְבושׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, וְהָיָה יְהוָ“ה לִי לֵאלוהִים.

​אם נקרא מלים אלה כפשוטם, ניווכח שאין זה כלל נדר במשמעותו של מושג זה. יעקב למעשה מתנה תנאי: אם ה‘ ישמור עלי, אם הוא ידאג לי ויספק את כל מחסורי, הוא יהיה האלוהים שלי. מהנוסח מסתבר, שאם תנאי זה לא יקויים על ידי אלוהים, ה‘ לא יהיה האלהים שלו.

​מאחר שחכמינו ז“ל וכל המסורת שלנו דבקה באמונה, שיעקב אבינו היה צדיק ומקורב לאלוהים, דבר שאכן בא לידי ביטוי בהמשך, הם הבינו את הבעייתיות של משפט זה. הם לא יכלו לקבל מלים אלה כפשוטם, כי לא יעלה על הדעת, שיעקב אבינו אכן מתנה את האמונה באלוהי אבותיו בעזרה שיקבל ממנו-יתברך. חכמינו ז“ל העניקו לנוסח הזה פירושים שונים. קצר כאן המקום לחזור על כל הפרשנויות השונות ולהסביר אותן. מכל מקום ניתן לקבוע, כי ניתוח טקסטואלי של הנוסח אינו מחייב הבנה פסקנית שכביכול מדובר במשפט מתנה.

בין כך ובין כך מתעוררת שאלה עקרונית: מדוע בחרו רבים מחכמינו ז“ל בחיפוש פירוש אחר לנדר של יעקב אבינו, שונה ממה שמובן בקריאה פשטנית של הטקסט? התשובה לעניות דעתי ברורה: חז“ל היו בדעה, שדת ישראל, כלומר האמונה באל יחיד ששמו בעל ארבע אותיות, אינה תלוייה בתנאי כלשהו. הם נחרדו מהמחשבה, שמי מבני עמנו יתלה את האמונה בה‘ ובעבודת ה‘ באי אלו יתרונות. כביכול מקריב האדם קורבן, או מתפלל, או עובד בצורה אחרת את ה‘, וזה מצידו מתגמל אותו על שירותו ועל נאמנותו. הפילוסופיה הדתית של חכמי ישראל הדגישה מאז, שהאמונה נובעת מהכרה שכלית ואין בה עניין של תועלתיות הדדית. לא רק שחסרה כאן איזו שהיא הדדיות, או מישוואה בין בני האדם והקדוש ברוך הוא, אלא שגם אין להעלות על הדעת, כאילו יש הסכם בין שני צדדים ושעל כל צד למלא את התחייבויותיו.

אפשר שלנגד עיני חכמינו ז“ל עמדה הדוגמה של דתות אחרות, שכוהניהם ניצלו את בורותם של בני עמם ונהגו למכור להם הטבות אלוהיות, כגון מחילה על חטאים, כניסה לגן עדן ודברים כיוצא אלה. לכל שירות היה מחיר מסויים. עסק לא רע.

אמונת אבותינו וממשיכי דרכם חפה מכל גישה של תן וקח, של שמור לי ואשמור לך, של מקח וממכר, ורבים מבני עמנו התמימים והמיתממים נוהגים לשכוח זאת ומעזים לעשות עסקים עם הקב“ה ויותר מכך עם בני עמם הם, על חשבונו של הקב“ה. כיצד לא הצליחו חכמי ישראל להחדיר להכרת העם את אחד היסודות החשובים ביותר בדת ישראל, שהאמונה בה‘ חפה מתנאים ואינה תלוייה בגילוי חיצוני כלשהו.

את הבטחתו ליעקב מסיים הקב“ה במילים, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ (פרק כח, יב).

​פרשנות מפתיעה ומקורית נתן הרשב“ם, נכדו של רש“י, למילים אלה. את הפועל ונברכו גוזר הרשב“ם לא מהשורש „ברך“, היינו ברכה, אלא „מלשון מבריך ומרכיב“. כולנו מכירים את הנוהג בחקלאות להשביח את פירות העצים, וזאת עושים באמצעות הרכבת עץ על עץ או בהברכת ענף מעץ אחד על עץ שני. וכמו שהעצים מתערבבים זה בזה, כך, אומר הרשב“ם, „יתערבבו במשפחתך משפחות האדמה“.
הרשב“ם לומד מברכה זו מסר אוניברסלי. עם ישראל זכה הודות לאבותיו להכיר את ה‘ וזכה למעמד מיוחד המחייב את עבודת השם. בעתיד יזכו כל באי עולם להתערבב עם עם ישראל ולהיות בניו של יעקב אבינו ולהכיר באלוהי ישראל.

האם התכוון הרשב“ם בפרשנות זו בהתערבבות הגויים והצטרפותם לבני ישראל רק מן הצד הרוחני, כלומר רק בנושא האמונה באלוהי אברהם יצחק ויעקב, או התכוון גם לצד הביולוגי, כלומר התערבבות פיזית ממש. יש להניח שהרשב“ם הכיר בתועלת שיש בהתערבבות זו לשני הצדדים. כפי שאכן הוכיחה ההיסטוריה של עם ישראל, שההתערבבות השביחה את העם הן מן הבחינה הרוחנית והן מן המבחינה הביולוגית. מי שמטייל בערי ישראל ומתבונן במראה השונה של בני עמו, מגיע בהכרח למסקנה, שהברכה „אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ“ (בראשית יז, ה) אכן התקיימה. אנחנו עם של המון גויים.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com