- haGalil - https://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Chaje Sara

במילים ספורות ובלשון פרוזאית מדווחת לנו התורה על מותה של שרה בגיל מאה ועשרים ושבע שנים. למרות גילה המופלג לא נפטרה שרה בגלל זיקנתה, אלא ככל הנראה בגלל ידיעה מרעישה שהגיעה לאוזניה. על כך עמדו כבר חז“ל, כאשר ראו סמיכות פרשיות בין סיפור העקידה לבין פרשת „חיי שרה“. „ומתה שרה מאותו צער, לפיכך נסמכה עקידה ל-ויהיו חיי שרה“ (מדרש רבה)…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: חיי שרה

יש להניח שסיפור העקידה, כלומר כוונתו של אברהם להקריב את בנה יחידה על מזבח על פי דרישתו של אלוהים ועל כך שבנה יצחק ניצל ברגע האחרון, כאשר הסכין כבר היתה מונחת על צווארו, קיפדו את חייה.

דורות של פרשנים ודרשנים דנו בנושא העקידה וממשיכים לדון בה, על מנת להבין את פישרו של סיפור מזעזע זה. אב הלוקח את בנו אהובו שיולד לו לעת זיקנתו ומוליך אותו מרחק של שלושה ימים על מנת לשחוט אותו, הינו עניין זר ביותר למחשבה האנושית ומנוגד בתכלית למוסכמות החברתיות, ועל כן אין זה פלא שדנים בו שוב ושוב.

מי שכתב את הפרקים האלה או מי שערך אותם יצר במילים ספורות פנינה ספרותית בטקסט התנ“כי. סיפור העקידה מתחיל במילים: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם (בראשית כב, א). העורך או המחבר של טקסט זה היה בעל נשמה רגישה ועדינה. בהתאם לסיגנון שאימצה לעצמה התורה, היה סיפור העקידה חייב להתחיל בהוראת אלוהים: וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק , וְלֶךְ-לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה… ולהמשיך בסיגנון מעשי זה עד לסופו. מטבע הדברים היה הקורא הרגיל מזדעזע מעצם ההוראה הזו של האל והיה ממשיך לקרוא במתח רב בחשש לגורלו של יצחק, על מנת לגלות לבסוף שיצחק לא הועלה קרבן. המחבר חרג כאן במתכוון מהסיגנון המקראי המקובל והכין את הקורא להתרחשויות הדרמתיות, ברמזו על כוונתו של אלוהים לנסות את אברהם בלבד. לקורא הוברר מראש, שאלוהים אמנם מצווה על אברהם להקריב את בנו, אלא שכוונתו להעמיד את אברהם בניסיון. זה המקום היחיד בתורה, שבו הטקסט מספר לנו בזמן עבר על כוונתו העתידית של אלוהים להוליך מהלך מסויים, כאשר האירוע למעשה כבר מאחורינו ואין לנו לחשוש מפני תוצאות רעות. הקידומת מפתיעה במשמעות הטמונה בניסוחה הקצר, העושה אותה לאחת הפנינים הספרותיות בתנ“ך.

השאלה בדבר זכות היוצרים למחבר או לעורך התורה גרמה לדיונים, שלא לומר לויכוחים, כבר אצל חכמי התלמוד ולא פסקה מלהוות סלע מחלוקת עד עצם היום הזה.

סיפור מערת המכפלה מוכר לכולם. שרה אימנו נפטרה ואברהם קונה מערה, על מנת לקבור בה את אשתו. בהמשך הסיפור המשפחתי נקברים במערה זו שלושת האבות אברהם, יצחק ויעקב וכן שתי אמהות נוספות, רבקה ולאה, וכך הופך המקום למערת הקברים של אבות ואמהות האומה. זה מה שכתוב בתורה ובזאת מאמינים היהודים וגם המוסלמים מאמינים בזה. אמנם קראתי פעם בכתבה של איזה ארכיאולוג שטען, שהמקום האמיתי של מערת המכפלה אינו ידוע. אבל לאמיתו של דבר אין חשיבות לעובדה, אם המקום הנחשב לקבר הוא אכן המקום האוטנטי שלו אם לא. כי יש לנו כאן עניין עם מיתוס, כלומר עם סיפור שגם אם לא התרחש בדיוק כך במציאות ההיסטורית, האמונה בלבד שהסיפור אמיתי, הופכת אותו לחלק ממשי של ההיסטוריה הלאומית. האמונה יכולה להעניק לסיפור חסר בסיס היסטורי, משמעות כאילו היה עובדה שהתקיימה בהיסטוריה.

להבהרת עניין המיתוס נשתמש בדוגמה על מנת לשבר את האוזן. פלוני מאמין, שהוריו היו נשואים עשר שנים לפני שבא לעולם. במציאות החיים אין משמעות לכך אם ידיעתו של פלוני נכונה היסטורית או שהוא טעה במנין השנים. לעומת זאת, אם פלוני, שלא זכה להכיר את אביו, האמין בטעות שזה היה גנב, למרות שלאמיתו של דבר היה מלומד ומכובד על הבריות, אמונה זו תשפיע ללא ספק על עתידו והתפתחותו. לא האמת ההיסטורית תקבע את עתידו של פלוני, אלא הידיעה שהוא מחזיק בה כנכונה. הוא הדין כאשר מדובר בעם. לא האמת ההיסטורית היא שקובעת את התודעה, אלא המיתוס שהפך לנחלת הכלל.

אנחנו מאמינים שאנחנו צאצאי יצחק, בנו של אברהם אבינו. הערבים מאמינים, שהם צאצאי ישמעאל, בנו של אברהם. לכולנו אותו אב קדמון. אנחנו טוענים לזכותנו על קבר אברהם והערבים בני-ישמעאל טוענים לזכותם על אותו קבר.

אברהם אבינו הצדיק ודאי היה מוותר על קניית המערה והיה טומן את אשתו בשדה פתוח, אילו ידע, אלו שפיכות דמים ייגרמו בין צאצאיו בגין הריב על שדה מערת המכפלה. טוב היה אילו שמו צאצאיו של אברהם אבינו עה“ש את מעייניהם בקידום החיים ולא היו דורשים אל קברות המתים.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com