- haGalil - https://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Schoftim

קריאה נכונה של תורת משה, וכמובן הבנה נכונה בצידה, אינה תלוייה בהכרח רק בידיעת השפה העברית. רובנו מכירים את השיר היפהפה „כי האדם עץ השדה“…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: שופטים

מנגינה נוגה וטקסט המשלב בתוכו מעין ליריקה, תוגה חרישית והגות כביכול פילוסופית, והמבוסס על גורלם הדומה של האדם והעץ. לדוגמה אצטט מספר פראזות מתוך השיר: כמו האדם גם העץ צומח; כמו העץ האדם נגדע; כמו האדם הוא נשרף באש; כמו העץ הוא צמא למים; כמו האדם הוא נשאר צמא ועוד. כותרת השיר וכמובן גם הרעיון הגלום בכותרת זו לקוח מהפרשה שלנו, להוציא את העובדה שהרעיון על פי הבנת הנקרא מוטעה מיסודו.

המשפט הנ“ל מופיע בהקשר לנושא הגדול של מוסר המלחמה. התורה מתארת מצב שבו בני ישראל צרים על עיר, רוצים לפרוץ לתוכה וזקוקים לעצים, על מנת להקים דייק כדי לעלות בחומה. במקרה של מצב עניינים זה אומרת התורה:

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר (דברים כ, יט). הטקסט אינו קובע שהאדם הינו כעץ השדה. היפוכו. התורה שואלת כביכול שאלה רטורית, האם עץ השדה הינו כמו האדם שאתה צר עליו? האות הא במילה האדם הינה הא השאלה ולא הא הידיעה. התשובה לשאלה ברורה, שאין להתייחס אל העץ המניב פרי כאל אדם שהינו אוייבך ברגע זה. שאלה רטורית זו הינה צורה סיפרותית מעולה המעגנת את הנושא בתודעת האדם. אין ספק שזה פירושו הנכון של הטקסט, שהרי באותו הקשר מצווה התורה בפירוש על איסור כריתת עצי פרי של האויב. סביר להניח שמחבר השיר הבין את הפסוק לאשורו, אבל ראה עצמו חופשי לעשות בו שימוש לצרכי שירו, כדרכם של המשוררים בקודש.

דוגמה נוספת של קריאה נכונה של הטקסט המקראי אנו מוצאים בתחילת הפרשה.

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָ“ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כפל הלשון „צדק“ עודד פרשנים רבים לחפש נימוק לסיבת ההדגשה באמצעות ההכפלה. ואכן ההדגשה טוענת דרשני. כל פרשן או דרשן מנסה להסביר חריג זה לשיטתו ועל פי הבנתו. ההסברים שניתנו הם כה רבים, שקשה למצוא מקום אפילו לחלק מהם. לדוגמה בכל זאת מספר הסברים: הצדק הראשון מתכוון לצדק האלוהי ואילו השני לצדק האנושי, הראשון כוונתו לצדק במשפט הפלילי והשני למשפט האזרחי, האחד לייחסים שבין אדם למקום והשני בין אדם לחברו ועוד ועוד. וסמוך ובטוח אני, שאם ינסה הקורא לתת את דעתו על סיבת ההכפלה, ימצא בעצמו הסבר כביכול מקורי שיניח את דעתו.

בדומה לכך טוען רבינו בחיי (1255 – 1340): „צדק צדק תרדוף – על דרך הפשט: יזהיר שיצדק האדם במעשיו ובדבריו, כי אלה הם הדברים שאפשר לו לאדם להרע לעצמו ולאחרים, ועל כן בא כפל הלשון.“ אבל הרב מוסיף הערה שאינה מקורית במיוחד והיא תואמת גם את הבנתי, שכפל הלשון היא צורה ספרותית מקובלת, על מנת לחזק את הרושם אצל הקורא.

נניח שהמשפט היה מתחיל „צדק תרדוף וגו'“. אמירה פרוזאית מעין זו אינה מיוחדת ואינה שונה מהצווים „לא תגנוב“ או „לא תרצח“ וכד‘. ניסוח ברור של הוראת חוק שיש לקיימו, אבל אמירה חסרת השראה כלשהי. הכפלת המילה צדק מוסיפה לביטוי מימד רטורי עצום. את המשפט „צדק צדק תרדוף“ ניתן לשלב בנאום משלהב, להכריזו בקול רם בכיכר העיר ולעשות בו שימוש רב ומגוון, בעיקר בעל פה. ברטוריקה זו מתגלה אחד השיאים של פרוזה ושירה, שאליו הצליחה שפת המקרא להתנשא. מרהיב, פשטני וגאוני. ואכן מי מבני-ברית, אף אם אינו מלומד וידיעותיו בתורה קלושות, אינו מכיר את הצו „צדק צדק תרדוף“.

העיסוק בשלוש מילים אלה, ככל שהינן בעלות חשיבות עצמית, אסור להן להשכיח את הדיון בפסוק השלם. שהרי שלוש המילים הם החלק הראשון בלבד של התנאה, עובדה הבאה לידי ביטוי במילה העוקבת „למען“. רדיפת הצדק שלפנינו היא תנאי לחיים ולירושת הארץ אשר ה‘ נותן לבני ישראל.

רש“ר הירש (אחת הדמויות המשפיעות בזרם האורתודוקסי במאה ה- 19) מסביר את הפסוק בצורה קולעת ביותר:

„צדק צדק תרדף. הצדק יהא התכלית העליונה והיחידה של הכלל הלאומי, ויש לשאוף אל הצדק רק לשם הצדק עצמו, ואילו שאר כל השיקולים חייבים להשתעבד לתכלית זו. ואין ‚צדק‘ אלא עיצוב כל היחסים של היחיד ושל הכלל על פי הדרישות של תורת ה‘. תפקידו היחיד של ישראל הוא לרדוף את הצדק ללא הרף ובכל ההתמסרות, למען תחיה וירשת וגו‘. ההצלחה המדינית תלויה בעשיית משפט וברדיפת צדק. גם אחרי שכבר הושלמה ירושת הארץ, שהרי אין ספק שזו התקופה שהפסוק שלנו דן בה. ודבר גדול למדנו מכאן: ירושת הארץ תלויה ועומדת בכל רגע, והמדינה היהודית חייבת לרשת את הארץ תמיד מחדש על ידי הגשמה מלאה של הצדק“. המילים האחרונות ראויות להתנשא מעל משכנה של כנסת ישראל.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com