- haGalil - https://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Ekew

אחד המאפיינים היפים של השפה התנ“כית בא ליד ביטוי בחיסכון במילים. תיאורים קצרים, לפעמים מילים בודדות יכולות להכיל עמקות מחשבתית והגות פילוסופית ודמיון סיפורי, וכל זאת בלא להיזקק למידרש ולדרשנים, אלא להיאחז בפשט המיקרא, בניסוח במקורו…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: עקב

בפרשה שלנו מופיעים נושאים רבים, ואני אנסה להביא נושאים מעטים הכלולים במילים ספורות המחזיקות את המרובה.

כולנו מכירים את תיאורי הברכה והקללה המפוזרים לרוב בחמשת החומשים. היינו אם ישמרו בני ישראל את החוקים והמשפטים ואת המצוות, יבוא עליהם שפע של ברכות. ואילו הקללות על אי ציות למצוות האל מתוארות בצורה מחרידה – גירוש, הרג, מפלות, גלות, השמדה, ומה לא, והרשימה ארוכה. אבל יש קללה אחת שמרומז עליה אבל אינה נכללת בין הקללות שבהן מאויימים בי ישראל. לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, אומר משה רבנו בשם אלוהים בפרק יד. זו חזרה כמעט מילולית על אותה הבטחה בספר שמות, פרק ז. מדוע דווקא עקר ועקרה לא? ההסבר לכך פשוט ביותר. בכל האסונות שעלולים להתרגש על העם במצוות האל עבור חטאיו, אין מדובר בכלייה סופית. בכל אסון, גדול ככל שיהיה, יהיה מישהו, קבוצה קטנה של ניצולים, שככל שיהיו מוכים וחבולים, ישרדו ומתי שהוא יוכלו להשתקם, לשקם את העם ולדאוג להמשך קיומו. קיימת רק קללה אחת, אסון אחד, שאינו מותיר כל סיכוי לשרידות ולהמשך קיום בעתיד כלשהו. קללה זו היא העקרות. כי באין צאצאים, העם מתכלה תוך דור אחד והופך להיסטוריה. הנה כי כן, במילים ספורות אלה מרמז משה רבנו, שאלוהים לא ירצה לעולם בכליונו הסופי של העם.

במלחמות בני ישראל בעמי כנען מגייס משה רבנו את הצירעה: אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה‘ אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ. תיאור מקסים. ידוע, גם ממלחמות בזמנינו אנו, שבעת כיבושים מסתתרים צלפים, או קיני התנגדות במקומות מחבוא ומחכים להזדמנות להכות מן המארב ולגרום נזק ליריב. הצירעה היא קטנה ויכולה להיכנס למחילות ולכל מקום סתר ואין מקום שלא תוכל להיכנס אליו. הצירעה יכולה גם להמית, אבל אפילו בלא להמית, אין ספק שהיא מבריחה את המסתתרים ממחבואם, הם מתגלים ובמקרה הטוב הם מצליחים להימלט על נפשם.

משה רבנו גם יודע, שבעת מלחמות נוצרים שטחים מפורזים. כלומר שטחים שאותם נטש העם הנכבש ושהעם הכובש טרם הצליח ליישב. בשטחים אלה מתרבים בעלי החיים המזיקים, בין אם אלה טורפים גדולים, בין אם אלה חרקים למיניהם (יתושים ושאר מזיקים), העלולים להפיץ מחלות ולהטריד בצורות שונות ומשונות. לכן צופה משה שהכיבוש ייעשה בשלבים, באופן שניתן יהיה ליישב את הארץ בצורה סבירה: וְנָשַׁל ה‘ אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.

תיאורים קצרים של משה רבנו שהפכו לאימרות בשפה היומיומית ואשר אין צורך לפרשם ולהסבירם:

לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם.

עַם קְשֵׁה עֹרֶף.

באם למישהו יש ספק, למי התכוון משה רבנו, הוא חוזר בקצרה על כל המקרים בהם המרו בני ישראל את ציווי ה‘ והקציפו אותו: לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם. משה מזכיר את מעשה העגל, ובתבערה התלונן העם ואש ה‘ אכלה בהם בקצה המחנה, בקברות התאווה התלוננו על המחסור בבשר, במסה תבעו בני ישראל מים, בקדש ברנע היה סיפור המרגלים. בכל הפעמים נענשו בני ישראל על שלא האמינו ולא בטחו בה‘.

מחמת האקטואליות הישראלית אזכיר ציווי המופיע בלשון זו או אחרת במקומות מספר בתורה וכאן בפרק ז פסוק כה: פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ. לדיון האקטואלי בציבור בישראל גרמו אותם צעירים, המאמינים שאלוהים הטיל עליהם אישית להצית כנסיות ומסגדים. צעירים אלה חובשים כיפות ובאים מהחוגים הדתיים או החרדיים. אני מניח שהם למדו תורה ושהיו להם כמובן מורים. האם יהיה זה מוגזם לשאול, מי היו מורים אלה, איך הבינו הם עצמם את תורת משה ואיך העבירו את תובנותיהם לחניכיהם?

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:

http://www.rabbi-miller.com