לפטירתו של משה רבנו עה“ש נתקשרו, מטבע הדברים, מדרשים ופרושים רבים. אחד הפרושים היפים נמצא במדרש דברים רבא…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: וזאת הברכה
אלוהים אומר למשה: הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת. מילים פשוטות אלה מובנות לכל תלמיד בכיתות הראשונות. צרוף מילים זה (אימרה, ניב, פרזה בלע“ז), מובנו המקובל בשפתנו, שהינה עומד האדם למות. אבל כאשר מנתחים את המשפט לגורמים, שוקלים את מובנה הפשוט של כל מילה ומילה, מתקבל משהו אחר.
ועל כך תהה אחד מחכמי התלמוד (האמורא שמואל בר נחמני, מגדולי בעלי האגדה בדורו, מאה ה- 3-4 לספירה), וניצל אמירה זו לפרשנות מקורית.
האם ייתכן, שואל רשב“ן, שהימים מתים? כי זהו למעשה מובנן של המילים „הימים שלך מתקרבים למות“. כמובן שאין הימים מתים, כי אם האדם מת. ולכן נשאלה לו השאלה, איך להבין את הדיבור האומר שהימים מתים. ההסבר שלו, וכמובן שהסבר זה הוא מדרשי אגדי, אומר: הצדיקים שאף על פי שהם מתים, רק ימיהם בטלים מן העולם והם עצמם אינם בטלים אלא קיימים. כלומר שהצדיקים, כמו משה רבנו עה“ש, למרות שהם נפטרים מן העולם, הם נחשבים כאילו הם ממשיכים לחיות ולכן אפילו במותם הם קרויים חיים. המסקנה ההפוכה היא, שהרשעים לא רק במיתתם אלא אפילו בחייהם קרויים מתים.
גם בחיי היומיום אנו חשים לפעמים שאדם מסויים כאילו חי איתנו עדיין, למרות שנפטר מן העולם. רבים מאיתנו מתבטאים גם בדרך זו, כאשר הם נזכרים באנשים שהיו קרובים אליהם במיוחד.
האימרה הזו על צדיקים ורשעים עוררה אף היא, כדבר מובן מאליו, פרשנויות רבות. פנים רבות ניתן למצוא ומדרשים רבים אפשר לתלות בניסוח הזה, „צדיקים במיתתם נקראים חיים, רשעים בחייהם נקראים מתים“ והוא מופיע במקומות שונים בתלמוד ובספרות המדרשית והרבנית.
בחרתי במדרש אחד לעיון קצר ולפרשנות. „הרשע רואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת ואינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך, אבל הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר“.
מאחר ששערי המדרש לעולם אינם ננעלים, אוסיף אני הסבר משלי על אימרה זו. כאשר הוא אומר, שהרשע אינו מברך על הזריחה, על השקיעה, על מאכל ומשתה וכל כיוצא בזה, הוא מתכוון לומר לנו, שהרשע אינו מתייחס לדברים אלה, הם מחוץ לתודעה שלו. הן תופעות מובנות מאליהן, מציאות קיימת, שאין לה משמעות מיוחדת והוא עובר על כך לסדר היום הרגיל. הרשע פשוט אינו רואה את העולם ואת היצירה הנפלאה וגם המסתורית של היקום, אינו מזהה את הנפלא והיופי האצור בהם ולבסוף נפטר מן העולם, כאילו מעולם לא חי. ואילו הצדיק המברך על הזריחה, על השקיעה, על המאכלים וכיו“ב, עוצר לרגע ותוהה במראה עיניו. הוא רואה את נפלאות היקום, הוא מסוגל להתפעל מכל מה שנוצר בטבע, לפעמים ליהנות ולפעמים אפילו לחוש התרוממות הנפש. תחושות מעין אלה דוחפות, כך אני מתאר לעצמי, את האמנים למיניהם, ציירים, סופרים, מלחינים, ליצור את יצירות האמנות הנפלאות, שמהם גם אנו נהנים. ואולי אומנם להיבט הזה של ההתבוננות במציאות שבה אנו חיים והפנמתה התכוון רשב“ן בפרשנות הנ“ל.
ובדומה לכך אומר מחבר ספר תהילים: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם (קמט, ה). החסידים אצל מחבר תהילים אינם החסידים של ימינו, כי אם הענווים והאדוקים באמונתם. מחבר תהילים מתכוון לשימחתם של אלה, הרואים את היצירה הנפלאה שבה הם חיים ונהנים ומשבחים אותה.
לבסוף, מאחר שבסיומה של שנה ובתחילתה של שנה חדשה מן הראוי להרהר בעבר ובעתיד ואולי לעשות חשבון נפש קטן, הרי אימרה מעניינת מאותו חכם.
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת נח סימן יא
א“ר שמואל בר נחמני, מסורת אגדה היא, שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגלויות, ואם יאמר לך אדם שכבר נתקבצו הגלויות ולא נבנית ירושלים אל תאמין.
שבת שלום ומועדים לשמחה
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com