Paraschat haSchawua: Haasinu

0
17

לפני סיום החומש ולפני שמשה רבינו נפרד מבני ישראל בנבואתו על שבטי ישראל, מדובר בפרק ל“א על מעין שתי צוואות. האחת היא התורה, שמשה מסיים את כתיבתה ומפקיד אותה בידי הלוויים, נושאי ארון הברית. השניה היא שירת האזינו…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: האזינו

על התורה ועל למידתה ושמירתה הופקדו הלוויים, כי ידיעת התורה קשה ליהודי הרגיל ואף קשה לזכור את כלליה הרבים ואת מובנם. לעומת זאת את השירה, שירת האזינו, הנאמרת במקצב מסויים ובמשפטים כפולים, אותה קל היה ללמוד בעל פה (ייתכן אף שלוותה בניגון מסויים שהקל על הלימוד) ולכן קרא משה אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם.

את הנאמר בשירת האזינו, כלומר את חטא הבגידה של עם ישראל באלוהיו, את העונשים הכבדים שמטיל עליו אלוהים, את החרטה והחזרה בתשובה של העם ולבסוף את גאולתו והענשת אויביו, כל זה כבר נאמר בלשון פחות או יותר פרוזאית בפרקים כ“א ול‘. אלא שבפרקים אלו מתעוררת הבעייה של הסיגנון שהיא גם בעיית התוכן.

התורה פונה ומדברת אל העם בגוף יחיד, כאילו העם הוא קיבוץ אחד, אישיות אחת, המסוגלת לחטוא ולהענש. לעומת זאת אנחנו יודעים, שהתורה מדגישה במקומות שונים את הרצון החופשי של היחיד. רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע (ל, טו). כלומר שרק האדם עצמו יכול להחליט אם ללכת בדרך הישר או להסתכן בעונש.

מאידך יש בלשון התורה לרמוז גם על אחריות קיבוצית של היחיד. פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָ“ה אֱלֹהֵינוּ (כ“ט, י“ז). כאן מרומז על האפשרות שעל הפרט מוטלת האחריות גם עבור העם כולו ושייתכן שהחלטה של הפרט לחטוא עלולה להמיט אסון על הקיבוץ כולו.

השאלה היא לא פשוטה. כבר חז“ל אמרו בלשון דומה „כל ישראל ערבים זה לזה“. איך להבין דיבור זה. האם רק במובן שכל אחד מבני העם הזה נושא אחריות לכך, שגם האחר יחיה בטוב ולא יצטרך לסבול. כלומר הסולידריות שהיתה נהוגה ביהדות במשך מאות שנים רבות בגלות, העזרה לזולת. או שהכוונה גם, שכל אחד אחראי למעשי האחר מבחינה זו, שהוא אמור להניא את הזולת ממעשים רעים, כלומר מביצוע פשעים, מהתעמרות בחלשים או אפילו מחטאים כלפי שמיים.

נראה לי שהבעייה התעוררה כבר עם כתיבת התורה, אלא שלא ניתנה לה תשובה חד-משמעית. גם התאולוגיה וגם הפילוסופיה אין בהן כדי לעזור לנו למצוא תשובה. כנראה שהתשובה משתנה מזמן לזמן או מתקופה לתקופה בהתאם לתנאים הפוליטיים או החברתיים.

חופש היחיד להחליט על פי רצונו בבחירת דרכו בחיים נראית היום חשובה מאי פעם. אנחנו עדים בימים אלה למצב, שקבוצת אנשים קיצוניים חושבת שעליה לכפות את רצון האלוהים על בני האדם האחרים, גם אם זה כרוך ברצח של יחידים ואף ברצח עם. אנשים אלה, החושבים עצמם למאמינים האמיתיים בתורת האיסלם, ואשר בפי העולם התרבותי נחשבים לטרוריסטים, פועלים כנראה מתוך תחושת האחריות לקיים את תורתם והמתחייב ממנה על פי הבנתם הם. פרשנותם שלהם היא בעיניהם הפרשנות הנכונה והיחידה של דתם. באופן הגיוני לא ניתן יהיה לשכנע אותם, שהם אינם צודקים ואפילו האפשרות שתיתכן פרשנות אחרת לדרך לעבוד את אלוהים לא תתקבל על ידם.

מתורתנו מיתן ללמוד, שהיא ערה לבעייה זו אבל אינה נותנת לה מענה ברור וחד-משמעי. אבל תורתנו גם לא מתיימרת לתת תשובה לכל שאלות החיים בכל הדורות העתידיים מאז מעמד הר סיני. התורה נתנה בידינו את הכלים לפרשנות רחבה, שתאפשר את חיי היחיד ואת חיי הקיבוץ בכל המצבים הפוליטיים ובכל התקופות. המקרא מדגיש במקומות רבים, כי התורה היא תורת חיים. כלומר תורה המיועדת להסדיר את חיי היומיום של האדם המאמין מחד, ומאידך שיש לפרש אותה באופן כזה, שגם היחיד וגם החברה יוכלו לחיות בשלום, כל אחד על פי דרכו, תוך כדי הכרת זכות הבחירה של הצד האחר.

אני מודה שההליכה בדרך זו אינה קלה. תורת ישראל איפשרה את המשך קיומו של העם ושל היחיד מבני העם, כי היא לא כפתה ולא דרסה את רצונו החופשי של היחיד. כל דרך אחרת תיתכן רק באמצעות הפשיזם ובהפעלת טרור. חשוב להקפיד שלא להתדרדר לאשלייה שתיתכן כפייה שהיא טובה לזולת, ושלא להגיע למצב שאדם או קבוצה של בני אדם יחליטו מה חובתו של הפרט כאילו לטובת הכלל. כבר התורה הזהירה מפני הסכנה להתדרדר למצב המסוכן, כי לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ. בכל דור ודור ובכל עם ועם רובצת הסכנה לפיתחו של העם ולפיתחה של האנושות ולא רק לפיתחו של היחיד.

גם זה אחד מהדברים הרבים שמלמדת אותנו התורה, ועל כן רצוי לחזור ולהגות בה מדי שבוע.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com