- haGalil - https://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Matot

כבר עמדנו על כך, שתורת משה הינה במובנים רבים תורת המדבר. לא כל מה שהתאים לנוודים במדבר, התאים לדורות הבאים…

פרשת השבוע בחוג המשפחה – מטות

חז“ל פרשו חוקים שונים בהתאם למציאות שבה חיו וקבעו הוראות לדורם ולפעמים גם לדורות שאחריהם. את ההוראה “ וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת“ (שמות כא, יז) ביטלו לגמרי. באשר לכללי „עיר הנידחת“ (דברים יג, יג-טו), המדובר בעיר ישראלית שהודחה לעבוד עבודה זרה, והאמורה להיות מושמדת באופן מוחלט, קבעו חז“ל, שעיר הנידחת לא הייתה ואינה עתידה להיות לעולם. אלה רק שתי דוגמאות וניתן להוסיף עליהן רבות.

גם נושא הנקמה בפרשתנו הינו די בעייתי וכבר נדון באתר זה במקומות שונים. באופן כללי אפשר לציין, שכאשר מדובר בנקמה, מדובר למעשה בניקמת-דם, וזו בוטלה בחברות האנושיות מאז שקם להן שלטון מרכזי שנטל לידיו את הזכות הבלעדית (מונופול), להחליט בדיני עונשין ובפרט בדין עונש מוות.

בנושא הנקמה במדיין אומר הכתוב: א וַיְדַבֵּר יְהוָ“ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.ב נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ.ג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְהוָ“ה בְּמִדְיָן (פרק לא). יש לנו כאן הבדלי נוסח בפסוקים ב‘ ו-ג‘. תחילה אומר אלוהים למשה לנקום את ניקמת בני ישראל. משה רבנו משנה את הנוסח ומדגיש, שעל העם לנקום את ניקמת ה‘. כביכול אין זו ניקמת בני ישראל במדיינים, כי אם ניקמתו האישית (אם אפשר לומר כך) של אלוהים.

זו נקודת מוצא למחשבות ולפרשנויות שונות. ייתכן שלמשה רבנו היתה כאן גם בעייה אישית מסויימת. המדיינים היו קרובי משפחה שלו. אישתו ציפורה היתה בתו של יתרו כהן מדיין ושני בניו, אשר ילדה לו, היו למעשה חצי מדיינים. ידוע לנו כמו כן, שכאשר ביקש פרעה את נפשו של משה, ברח זה ומצא מקלט במדיין והשתהה שם שנים רבות. בסך הכל מצב לא נעים, אם להתבטא בלשון המעטה. המידרש אמנם נמנע מלהזכיר את קירבתו המשפחתית של משה למדיינים, נוגע אבל למרות זאת בנקודה הפסיכולוגית בהלך רוחו של משה. המידרש מדגיש שמשה נתגדל במדיין, ושם בפיו את המילים: אין זה הגון שאגרום צער למי שעשו לי טובה. הסבר זה גם מספק לחז“ל תירוץ יפה לעובדה, שמשה המרה במקרה זה הוראה מפורשת שקיבל מאלוהים, לנהל בעצמו את מבצע הנקמה.כידוע משה גם לא הנהיג את הצבא במלחמה זו, למרות שהיה מנהיג העם וצעד תמיד בראשו, וכאן העדיף למסור את התפקיד לאדם אחר ומינה את פינחס הכהן לנהל את המלחמה.

המדרש מוצא בהוראתו של ה‘ לנקום במדיינים רמז לגדולתו של משה רבנו, שללא התחשבות באינטרסים של עצמו, הוא דואג רק לעמו. הקב“ה אומר למעשה למשה באופן גלוי, שלאחר שיסיים את פעולת הנקם, הוא ייאסף אל עמיו (פסוק ב‘ לעיל), כלומר ימות. מבחינה ביולוגית לא הגיע זמנו של משה למות, למרות שהיה בן מאה ועשרים שנה. התורה מעידה עליו, וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה (דברים לד,ז). הוא יכול היה לחיות מספר שנים טובות נוספות. ואילו רצה בכך, היה בקלות מוצא סיבות סבירות לעכב את המלחמה במדיינים. בין כך וכך כבר בילו בני ישראל ארבעים שנה במדבר, הם היו יכולים להתעכב שם עוד מספר שנים, למשל על מנת להתכונן למילחמה, לאמן דור של לוחמים וכיו“ב. אבל משה מזדרז למלא את המוטל עליו, על מנת להחיש את כיבוש הארץ על ידי בני ישראל ועל מנת לסיים סוף סוף את נדודיהם במדבר. טובתו של העם היתה חשובה לו מטובת עצמו.

לאחר קריאת פרשנותי זו אמר לי ידיד, כי אפשר לפרש את התנהגותו של משה רבנו גם באופן שונה. הביטוי „החלצו“ בפסוק ג‘ לעיל מרמז, שלמשה אצה הדרך. הוא רצה לסיים את תפקידו. תפקיד זה, אשר כידוע מראש לא שש למלא אותו ואף ניסה באמצעות תירוצים שונים להתחמק ממנו, למשל טענתו כלפי אלוהים, שהינו כבד פה וכבד לשון, הפך לו למעמשה כבדה והוא רצה פשוט להפסיק להנהיג ולדאוג לעם הזה, העם שרק גרם לו צער וכעס. פשוט נמאס לו מהעם. את התפקיד האחרון שהוטל עליו על ידי אלוהים, להילחם במדיינים, אותו רצה לסיים מה שיותר מהר, גם אם פירוש הדבר היה, שבכך הוא מסיים את חייו.

עינינו הרואות, שכאשר הכתוב אינו מסביר באופן מפורש את המניע (מוטיבציה), שעל פיה פעלה דמות מסויימת בזמן נתון, יכול כל אחד לנסות כוחו בפרשנות סבירה, על מנת לתרץ את המניעים שדחפו את הדמות לפעול כפי שפעלה.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com