- haGalil - https://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: Bechukotai

שני פרקי תוכחה אנו מוצאים בתורה. האחר הוא פרק כו בפרשה שלנו, השני מופיע בסוף ספר דברים…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: בחוקותי

בכינוי תוכחה מתכוונים לכל הצרות שיבואו על ישראל אם לא יקיימו את מצוות ה‘. אבל לכנות פרק זה, המציין את כל אותם אסונות שעלולים להתרגש על העם בכינוי פרק-התוכחה הוא ממש עדין ביותר. מן הראוי היה לקרוא לו פרק הזוועות. אינני מצפה מהקורא שיעבור על כל הפרק, לכן אביא רק קטעים נבחרים, המתחילים באזהרה: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה –

וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ

וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם-בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב

וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ

וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ

וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה

וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף

לקראת סוף התוכחה באה האזהרה המבעיתה מכל:

וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם

על פסוק זה התבטא רב, ראש ישיבת סורא בבבל ואחד מגדולי האמוראים, אשר במפעלו ובאישיותו היווה את אבן הפינה לבניין הגדול שאנו קוראים לו תלמוד, במילים אלה: „חרד אני מפני פסוק זה“ (‚אמר רב, מסתפינא מהאי קרא‘, מסכת מכות דף כד), שכן פסוק זה מנבא כנראה את הכליון המוחלט.

לא נראה שעם ישראל היה שותף לחרדה זו של רב. כולנו מכירים את מטבע הלשון „זכות אבות“. מה מקורה של אימרה זו? בפרשה זו עצמה מכריז הקב“ה מספר פעמים את הברית שכרת עם אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, ומדגיש שהוא זוכר את הבריתות האלה. כבר עמדנו על כך בעבר, שעל הברית אין לסמוך, מאחר שאם צד אחד לברית, היינו בני ישראל, הפרו את הברית, אין היא קיימת עוד. אבל את בני ישראל זה לא הדאיג במיוחד, מאחר שמטבע הלשון „זכות אבות“ היה כה מקובע בתודעה הלאומית, שקשה היה לשרש אותו.

מעניין שחז“ל צפו ואולי חזו במו עיניהם את הלך הרוח הלאומי, המסתמך יתר על המידה על זכות האבות, וזה הדאיג אותם. כי אין צורך בחוכמה עליונה על מנת לדעת, כי בעת צרה, בעת סכנת כלייה וחורבן, „זכות האבות“ לא תושיע. מה עושים נגד אמונה הזוייה זו? איך נלחמים בה? הדרך הטובה ביותר היתה, להעלות את הנושא לסדר היום.

עדות לכך אנו מוצאים בגמרא (מסכת שבת, נה, א). השאלה שעלתה לדיון היתה „מאמתי תמה זכות אבות?“ שותפים לדיון זה היו גדולי חכמי התנאים והאמוראים. ביניהם גם רב וכן גדול הדור השני שמואל, ועוד ממורי הדור וראשי ישיבות. כל אחד מביע את דעתו על הזמן שבו זכות האבות בטלה. הם לא התכחשו לעצם רעיון זכות האבות, אבל טענו, כל אחד לשיטתו, כי זכות האבות הסתיימה. כל אחד מהם מביא ציטוט מהתנ“ך המאשש את סברתו. האחד טוען שזכות אבות תמה בתקופת אליהו הנביא, אחר סבור שהיה זה בתקופת המלך חזקיהו וכו‘ וכו‘. הצד השווה בכל הדעות הוא, שתקופת זכות האבות תמה לכל המאוחר עם חורבן בית ראשון. כלומר שלאחר גלות בבל אין מה לדבר עוד על זכות אבות.

לדעתי רצו חכמינו לתת לעם ישראל להבין, שלהסתמך על הזכויות שרכשו אבותינו בהתהלכם עם השם-יתברך, זו שגיאה יסודית, הן במה שנוגע לגורלו של כל יחיד והן במה שנוגע לגורל העם בכללותו. הכוונה היתה, שבמקום שכל אדם, בין אם אישיות פרטית בין אם מנהיג בעם יגיד לעצמו ולאחרים „השם יעזור“ (כפי שעדיין מקובל במחוזותינו), חשוב לזכות בזכויות באמצעות מאמץ עצמי. מה זה אומר? זה אומר שכל אחד מבני העם ישקול ויכוון את מעשיו על פי מצפונו ויכוון דרכיו בהתאם לטוב ולישר, שהוא הטוב והישר בעיני אלוהים ואדם.

כמו שאינני יכול לסמוך על אבי זכרונו לברכה, שזכותו תעמוד לי בעת צרה, כך כולנו איננו יכולים להטיל יהבנו על השם-יתברך שיצילנו בשעת לחץ ומצוקה. (הוא גם לא עשה זאת בעבר.)

פרק התוכחה שצוטט לעיל נאמר במדבר לפני ההתנחלות, וכוונתו היתה בעיקר להתריע מפני עבודה זרה. בהמשך ההיסטוריה אכן חרב בית המקדש והעם הוגלה לבבל. אבל גם בית המקדש השני חרב, למרות שבתקופת בית שני לא עבדו בני ישראל אלוהים אחרים.

חכמי ישראל בתחילת המאה השלישית (כמאתיים שנה אחרי חורבן בית שני) חששו מההסתמכות היתירה על הצלה ברגע האחרון שתבוא מהשמיים. בעיקר רב, שהביע חרדתו מאותו פסוק הרומז על כליון סופי לעם.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com