רבותינו לא הירבו לעסוק בפרשה זו בפירושים מידרשיים. לאו דווקא מפני שהמדובר במחלות עור דוחות, אלא כי, לדעתי, אין כאן מספיק חומר חבוי ונסתר שעליו רומזת כביכול התורה. הגמרא מספרת לנו, איך התייחסו חכמים שונים למחלות הנימנות בפרשתנו. הכל כאן גלוי ופשוט, גם אם לא כל מחלות העור המוזכרות מוכרות לנו כיום. ניקח לדוגמה את מחלת הצרעת…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: מצורע
הכריז ר‘ יוחנן: הזהרו מזבובים שנגעו בבעלי ראתן, שהם מעבירים את מחלתם. בעלי-ראתן הם אנשים שלקו בצרעת. אני בהחלט מבין לליבו של ר‘ יוחנן. גם לי יש תמיד חשש מפני זבובים שהם עלולים להעביר מחלות (למשל במקרה שהם נחים על נבלות).
ר‘ זירא לא היה יושב במקום שנושבת בו הרוח מכיוון בעלי ראתן. אנחנו יודעים כיום, כשאדם חולה משתעל, הוא יכול להדביק אנשים אחרים שאליהם מגיעים החיידקים שהוא מפזר תוך כדי שיעול.
ר‘ אלעזר לא היה נכנס באוהליהם של בעלי ראתן. מי מאיתנו מוכן להיכנס לאוהל שבו גר מצורע?
ר‘ אמי ור‘ אסי לא היו אוכלים ביצים שמקורן ברחוב שגרו בו בעלי ראתן.
רבי אמי ורבי אסי לא היו נכנסים לרחוב שגר בו מצורע.
רבי שמעון בן לקיש, כשהיה רואה אחד המצורעים בעיר, היה רוגמו באבנים, ואומר לו: צא למקומך, ואל תזהם את הבריות.
רבי יוחנן אומר: אסור לילך במזרחו של מצורע ארבע אמות. ורבי שמעון אמר: עד מאה אמות.
תיאורים קשים אלה מבליטים את הפחד מפני מחלות, שאיש לא ידע את מקורן ושלא ניתן היה לרפא אותן. ולכן ניתן להבין לליבם של חכמים אלה, שנזהרו במיוחד מבעלי מחלות שמראיהן דוחה ורצו להזהיר גם את האחרים מסכנת הידבקות.
לעומת זאת מספרת לנו הגמרא באותו מקום עצמו (כתובות עז, ב) על רבי יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק בתורה. קשה לדעת מתוך הטקסט באם רבי יהושע לא פחד להידבק במחלה, מכל מקום היה מצטרף אל המצורעים ולומד איתם תורה. אולי רצה ר‘ יהושע להראות שהמחלה אינה מידבקת, ואולי רצה להפגין בלבד, שבני אדם פגועים ומסכנים אלה גם הם בני אנוש שמגיע להם יחס אנושי. המניעים אינם חשובים לענייננו, רק העובדות חשובות.
ומדוע חשובה עובדה זו. הרי מחלת הצרעת כמעט ונכחדה מן העולם. את התרופה נגדה כבר גילו מזמן ובישראל אין מצורעים. חשוב הדיון בנושא, כי גם אם מחלת הצרעת כבר אינה קיימת במקומותינו, אבל מצורעים יש כהנה וכהנה. בשפתנו השתרש המנהג, לכנות כל מה שהוא שונה וזר לנו ואולי גם כל שאנו מפחדים ממנו בשם מצורע. כמו כן לנהוג באלה המכונים „מצורעים“ כדרך שנהגו בנגועים במחלה זו בעת העתיקה.
השם „מצורע“ הפך לשם נרדף לאנשים חריגים שהחברה דוחה אותם. כל ה“חריגים“ החברתיים, דוגמת בעלי מוגבלויות גופניות, לקויי נפש, לקויי למידה וכיוצא בהם נכנסים לקטגוריה זו. אבל מעבר לכל אלה הצטרפו ל“מצורעים“ בשנים האחרונות כל אלה שהם „אחרים“ או „שונים“. הכוונה למיעוטים, לעובדים זרים, למבקשי מיקלט, בעיקר כאשר הם שחורים, ויש בינינו גם כאלה (עד כמה שזה פוגע בתדמיתנו העצמית, אין להתעלם מן האמת), המחשיבים כחריגים או כפחותי ערך אפילו את כל אלה שאינם יהודים. שכן כל אלה לא יבואו בקהל ישראל.
יכול כמובן כל בר-בי-רב לטעון, שהוא נתלה בדעתם של רוב חכמי הגמרא ולאו דווקא בדרכו של רבי יהושע בן לוי. הרי כתוב מפורשות „אחרי רבים להטות“. וכך נוהגים גם הרוב שבינינו. אלא שהתירוץ דחוק ביותר. כי אפשר לומר בוודאות, שאילו היו לאותם החכמים אותן ידיעות שיש לנו כיום, אין ספק שהיו מצדדים בדעתו של ר‘ יהושע בן לוי ונוהגים כמוהו.
ההתנהגות של רובנו אינה מוסיפה כבוד לא לנו ולא לחכמינו זכרונם לברכה, שקיוו להורות לדורות הבאים דרכי מוסר והתנהלות שתתאים לתורת ישראל, והעתיד הכזיב.
או שיש למישהו ספק בכך, שאין אנו מקיימים את המיצווה „בצלם אלוהים ברא את האדם“?
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com