Paraschat haSchawua: Acharei Mot

0
41

פרק שלם בפרשה שלנו, הוא פרק טז, עוסק בסדר עבודת הקורבנות ביום הכיפורים בבית המקדש. קשה להמליץ על קריאת הפרק. על מנת להבין את כל פרטי העבודה, כולל ביצוע כל הקרבה בפני עצמה, ביחוד כאשר בנוסף לאייל אחד ופר אחד, מדובר בשני שעירים (תיישים), שאחד נשחט על ידי הכהן הגדול והשני נשלח לעזאזל, יש להצטייד בכלים להכנת טבלאות ורישומים. אבל גם אז לא יהיה ניתן להשיב על כל השאלות המתעוררות בהקשר לעבודת הקורבנות…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: אחרי מות

עובדה שחז“ל, כבר במישנה ולאחר מכן בגמרא הקדישו לנושא זה זמן רב. פרק שלם בתלמוד, הוא הפרק הראשון במסכת שבועות (ש‘ שוואית). עוסק בנושא. מה שהטריד בעיקר את חכמינו, ומה שיוביל אותנו לתובנות יסודיות בגישה עיונית לדת ישראל, הוא הויכוח על נושא הכפרה. נחלקו רבותינו בשאלה, על מה או על מי מכפר השעיר האחד ועל מה ועל מי מכפר השעיר השני. כמו שזה קורה לעיתים בגמרא, לא הגיעו החכמים לתמימות דעים בנושא. רבי יהודה הנשיא החזיק בדעה מסויימת ואילו שאר החכמים החזיקו בדעה שונה.

מבלי להיכנס לעומק הויכוח ולדעות המנוגדות (שכן אין זה מענייננו כאן וזה יובהר מיד) נשאלת כאן השאלה הרטורית הגדולה, הלכה כמי? האם הלכה כרבי יהודה, כאשר בדרך כלל במקרה של מחלוקת נקבעת הלכה כר‘ יהודה או הלכה נוטה לדעת הרוב?

התשובה לשאלה זו פותחת בפנינו פתח חדש להבנת עיקרון יסודי במחשבה הדתית הישראלית. העניין הוא בכך, שעצם השאלה בטעות יסודה. השאלה כפי שנוסחה כאן אינה נכונה ואין לה בסיס במחשבת חכמי התלמוד. לא ניתן לשאול האם הלכה היא כדעת ר‘ יהודה או כדעת החכמים, מאחר שאין לנו עניין כלל בהלכה. כל הויכוח בין חז“ל בנושא הכפרה אינו עניין לקביעת הלכה, אלא עניין של השקפה, או דעה, או אמונה, או ספקולציה, היינו – על מי ועל מה מכפר קורבן זה או אחר. אנחנו, בני האדם, אין בידינו כלי מחשבה מספיקים, על מנת להבין, איך ידונו שם למעלה על קורבן זה או אחר, למי יכופר ולמי לא יכופר. כל שהאדם יכול לעשות, ולא רק זאת, אלא מחובתו לעשות, הוא לקיים את הציוויים, את המצוות וכל השאר נתון בידי שמיים.

פן זה של הגישה לשאלות ההלכה ולעניין הבעת דעה זו או אחרת, הודגשה אצל הרמב“ם במספר מקומות בחיבוריו השונים. בעניין שעירי החטאת מדגיש הרמב“ם, שבנושאי אמונות ודעות, אין צורך ואין גם אפשרות להכריע מבחינה הלכתית. יכול כל אדם להביע השקפה זו או אחרת וזו זכותו.

כאשר דן הרמב“ם על האמור במשנה „כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא“, הוא מדגיש בהתאם לאותו עיקרון רציונלי, שאין לנו אפשרות לקבוע, למי יש חלק לעולם הבא, כמו שאין לנו אפשרות לנחש, האם עשרת השבטים עתידים לחזור עם בוא המשיח ומה יהיה עתיד העולם וכל כיוצא בזה. אלה הן סברות-אמונה, שאינן יורדות לשורש האמונה, ורשאי כל אדם להחזיק בדעתו ולפתח אותה בהתאם לכוח שיכלו או כיד הדמיון הטובה עליו.

כאשר דן הרמב“ם במחלוקת בעניין „המים המאררים“, הוא חוזר ומדגיש: „וכבר אמרתי פעמים רבות, כשיש מחלוקת בין החכמים בסברת-אמונה, שאין תכליתה מעשה מן המעשים, אין אומרים שום הלכה כפלוני“. במילים פשוטות: כאשר החכמים חלוקים בדעותיהם בעניין שאיננו מחייב מעשה, כלומר שאין כאן עניין של מצוות-עשה או מצוות-לא-תעשה, אין לפסוק הלכה. רשאי כל אחד להביע דעתו כרצונו. דעתו של האחד איננה טובה יותר או פחותת ערך מדעתו של חברו. כל הדעות יש להן אותו ערך או שאין להן ערך בכלל, אבל גם זה לא מענייננו. ייתכן שיש כאן אפילו רמז לכך, שרצוי שהמאמין היהודי אף ישקיע מחשבתו בהבנת סיבות אלו ואחרות, ינסה לפתח דעתו בשאלות המטרידות אותו ויעמיק בדרך זו הבנתו בתורת ישראל, בתנאי שלא יפגע בעצם מעשה המיצוות כפי שנקבעו על ידי כלל ישראל.

מכאן נפתח לנו פתח חשוב להשלמה בין תובנות המתחדשות בעולם המדע לבין דת ישראל. אין כל סתירה בין הדעה שהעולם נוצר עם המפץ הגדול לבין האמונה בדת ישראל. הכתוב בתורה על ששת ימי בראשית יכול להתיישב בצורה זו או אחרת עם המדע המודרני, ויכול כל אחד לסבור כאוות נפשו. גם תורת האבולוציה של דרווין אינה מנוגדת לדת ישראל, וניתן ליישב אותה עם הכתוב בתורה בצורה זו או אחרת, ויכול כל אחד לנסות ליישב עניין זה על פי יכולת דמיוני וידיעותיו. וגם אם לא ניתן ליישב בין השניים, אין בכך פגם, כי כל עוד היהודי מאמין באלוהיו ומקיים (או משתדל לקיים) את המצוות, יכול הוא להעסיק את דמיונו כרצונו. מכל מקום אין הוא חייב לאנוס את ההיגיון או את המחשבה הרציונלית, כפי שנוהגים האוונגליסטים הנוצרים או מי מבני ברית, שעדיין לא טרחו להעמיק תלמודם במחשבת גדולי ישראל.

שבת שלום

לעיון בכל פרשות השבוע של ד”ר מילר:
http://www.rabbi-miller.com