בסוף חומש שמות, אחרי פרקים רבים העוסקים במלאכת בניית המשכן והקמתו, הסתיימו העבודות והנה הוא עומד על תילו: וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָ“ה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: פקודי
וזה פשוט להבנה. המשכן נבנה כמקום משכנה של השכינה. והענן כיסה את המשכן, על מנם שבני ישראל לא יראו את השכינה כשהיא ממלאת את המשכן. באופן פשטני נוכל לתאר לעצמנו, שהשכינה, משהו היולי ובלתי חומרי, כמעין גז, התפשט בקודש הקודשים והוא ממלא את המקום וחודר לכל החריצים והנקבים. אבל עם התפתחות המחשבה הפילוסופית והתאולוגית, לא נראה העניין לחכמינו כל כך פשוט. שתי שאלות סמנטיות מתעוררות בהקשר זה ועל שתיהן ניתן למצוא הסבר אצל הרמב“ם: מה פירוש „כְבוֹד יְהוָ“ה“ ומה פירוש “ מָלֵא“?
הרמב“ם פיתח את תורת שלילת התארים. ההנחה שלו, אותה הוא גם מוכיח, שכל התארים המיוחסים לקב“ה הם על דרך המשל. כלומר שאי אפשר לומר על אלוהים שהוא גדול וחזק ואוהב ושונא וכול כיו“ב. ולמה בכל זאת משתמשת התורה בתארים מעין אלו? על מנת שיהוו נקודת אחיזה לאנשים הפשוטים שאינם מסוגלים לדמיין משהו מופשט.
אשר לביטוי „כְבוֹד יְהוָ“ה“ מצטט הרמב“ם את הנביא יחזקאל (פרק א, כז-כח):
וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְהוָ“ה …
יש לנו כאן אוסף של תארים. המילה חשמל לא היתה מוכרת בתקופת הרמב“ם וגם אנו איננו יודעים את משמעותה אצל יחזקאל. לכן משערים שזה היה מעין זוהר מסנוור. בנוסף משתמש יחזקאל בתארים „כמראה אש“ או „מראה נוגה“. והרמב“ם מסביר, שהביטויים „האור הנראה“ או „האור הנגלה“ הם זהים למושגים „שכינה“ או „כבוד ה‘!“ ותופעות אלה הן מה שהנביאים רואים במראה הנבואה ואת אלה הם מייחסים להתגלות הקב“ה.
לשאלה, איך להבין את הביטוי „מלא“, אומר הרמב“ם (מורה נבוכים, חלק א, פרק יט), שמילה זו מופיעה במובנים שונים בכתבי הקודש. כאשר גוף שוֹרֶה בגוף אחר וממלא אותו: ותמלא כדה (בראשית כ“ד, 16). במובן של זמן קצוב: וימלאו ימיה (בראשית כ“ה, 24). במובן של שלמות התכונות: מִלֵּא אֹתם חָכמת לב (שמות ל“ה, 35). וכך גם הביטוי לפנינו: כבוד ה‘ מָלֵא את המשכן. כל לשון מליאה שאתה מוצא אותה מוסבת על האל היא במשמעות זאת, ולא שיש גוף הממלא מקום. במשמעות זאת נאמר: מלֹא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג) ופירושו: כל הארץ מעידה על שלמותו כלומר, מצביעה עליה.
אימרה נוספת אצל ישעיהו (סו, א) יכולה לעניין אותנו בהקשר זה: כֹּה אָמַר יְהוָ“ה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי. למה הכוונה? כמובן שישעיהו לא באמת חושב שאלוהים יושב במקום כלשהו ומניח רגליו על מנת שינוחו על שרפרף בצורת כדור הארץ. יש להבין זאת כמטפורה, כמשל. הנביאים בימי בית ראשון לא היו אסטרופיזיקאים. עבורם היה היקום מורכב ממה שעיניהם ראו, היינו השמים והארץ. וכאשר ישעיהו מתבטא על כסאו ועל הדום רגליו של אלוהים, הוא תופס, לדעתי, את אלוהים כישות או הווייה הממלאת את כל היקום. זו לדעתי התאולוגיה של ישעיהו והיא מתאימה מאד לחשיבה התאולוגית המודרנית. לדעתי גם הרמב“ם הלך בדרך חשיבה זו, אף שלא ידוע לי אם ביטא אותה מפורשות.
עכשיו נעשה קפיצה לעת החדשה. עד לפני כמאה שנה עדיין היה נטוש ויכוח בין הפילוסופים, באם העולם הוא קדמון, היינו שתמיד כבר היה ושיישאר לנצח, לבין הטוענים שהעולם נברא, כלומר שהיתה לו התחלה. בינתיים חלו התפתחויות עצומות במדע האסטרופיזיקה וניתן היה לקבוע על פי חישובים מוכחים, שהיקום מתרחב במהירות מסויימת. כלומר שהגלקסיות והכוכבים מתרחקים זה מזה והיקום הולך ומתפשט. מכאן היה צעד קטן על מנת להגיע למסקנה, שאם נעשה ספירה לאחור, היינו נכווץ את העולם ונעבה אותו, נגלה כמה זמן לקח ליקום להגיע למצבו כיום ונגיע לתחילתו. על פי חישוב זה מעריכים המדענים את גילו של היקום ב-14 מיליארד שנים בקירוב, והולדתו של היקום התרחשה עם המפץ הגדול. עם המפץ הגדול נוצרו הגלקסיות והכוכבים, כלומר החומר, וזו היתה גם תחילתם של הזמן והחלל, שלא היו קיימים עד למומנט זה.
כלומר שבחלקיק השנייה לפני המפץ הגדול לא היה קיים כלום, לא חלל ולא זמן. פשוט לא היה כלום. ואני לא בטוח שהאסטרופיזיקאים יודעים מזה „לא כלום“ כלומר האם בכלל ייתכן דבר כזה כמו „אין“. מכל מקום אני לא יכול לתאר לעצמי מצב כזה. מאידך אני יכול לתאר לעצמי, שאותו משהו זעיר שהתפוצץ ויצר את היקום אולי לא היה זעיר. כי משהו קטן ניתן למדוד רק אם קיים משהו לצורך השוואה. אבל בטרם שנוצר החלל, אין מקום להשוואה. ולכן לדעתי אותו משהו שגרם למפץ הגדול מילא את הכל. כלומר רק אותו משהו היה קיים. רק הדבר האחד הזה היה קיים.
בתקופתו של הרמב“ם, לפני כשמונה מאות שנים, היו קיימות שתי גישות באשר ליקום. הפילוסופיה של אריסטו, שהחזיק בדעה, שהיקום הוא קדמון ושאין לו התחלה. ואילו הרמב“ם (למרות שהיה מחסידי אריסטו) סבר, שהיקום נברא, שהיתה לו התחלה. אבל לא רק במובן זה היה הרמב“ם חלוץ במחשבה התאולוגית, אלא שהוא הגיע למסקנה (וזו פרשנותי) שהוא-יתברך ממלא את היקום. ועכשיו, לאור התפישה השלטת כיום במדע האסטרופיזיקה, היינו שבהתחלה היה משהו שמילא את הכל, אני מוצא מעין דמיון או התאמה לגישתו של הרמב“ם וכנראה גם לחזיונותיהם של נביאי ישראל, שאלוהים ממלא את היקום.
הכנסייה הקתולית אימצה את תאוריית המפץ הגדול. בשנת 1951 הכריז האפיפיור פיוס ה-12, כי מודל המפץ תואם את כתבי הקודש. אני אינני חסיד של אפיפיור אנטישמי זה, אבל אני חייב להודות, שהיה זה מעשה אמיץ מצידו.
מאז ומתמיד היתה הדת היהודית מתקדמת יותר מהנוצרית בכל הקשור לתובנות ולגילויים בעולמנו. אין כיום ביהדות סמכות עליונה או אישיות כריזמטית המסוגלת לקבוע הלכה בענייני אמונה. לכן אין ברירה, אלא שכל אחד ייתן בעצמו דעתו על כך.
שבת שלום
לעיון בכל פרשות השבוע של ד“ר מילר
