- haGalil - https://www.hagalil.com -

Paraschat haSchawua: beHar – beChukotaj

יש מי שמבדילים בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחבירו. במובן זה, שבמצוות שבין אדם למקום, מחוייב האדם למלא התחייבויותיו כלפי אלוהים ואילו במצוות שבין אדם לחבירו, התחייבויות הינה כלפי הזולת בלבד. ואני רוצה לתקן טעות יסודית זו בהסבר פשוט…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: בהר

עצם המונח מצווה אומר, שההתחייבות היא כלפי התורה ומי שנתן אותה. החובה לעזור לזולת אינה חוק, תקנה, כלל-מוסרי או הוראה מכל סוג שהיא, כי אם מצווה. וכל מצווה היא מצווה כלפי נותן התורה. כולל כמובן המצוות הסוציאליות שבתורה, שמעמדן זהה למצוות הקורבנות, התפילה, הטהרה וכיו“ב.

אחת המצוות הסוציאליות הגדולות שבתורה היא מצוות היובל. למצווה זו הקדישה התורה פסוקים ספורים בלבד, ולצורך ענייננו בדובר בשלושה משפטים קצרים בפרק כה בספר ויקרא:

י וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. יג בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ. כג וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.

שנת היובל היא אחד השיאים במצוות הסוציאליות שניתנו מפי הגבורה. על מנת להבין את גודל הרעיון, אנחנו חייבים לחשוב במושגים של הזמן שבהם נוסחה מצווה זו. הכוונה לתקופה שבה בני ישראל היו אמורים להתיישב בארץ המובטחת ולשבת בה לבטח. איש תחת גפנו ותחת תאנתו. והעיקר הוא, שלכל שבט ולכל משפחה היתה אמורה להיות חלקת האדמה משלה, על מנת להבטיח את קיומה הכלכלי. בני ישראל היו אז עובדי אדמה וכל פרנסתם היתה מהאדמה. למי שלא היתה אדמה, באופן טבעי התרושש ונזקק לעזרת הציבור או שאפילו נמכר לעבד. על מנת שעם הזמן לא יתקבע מצב, שחלק מהעם ייהפך לאביון וחסר-כל וחלק יתעשר וייהפך לטייקונים, ראתה התורה לנכון, להחזיר אחרי כל חמישים שנה את המצב כאילו לשנת האפס, היינו לאותו מצב שבו התנחלו בני ישראל בכנען וכל משפחה קיבלה כביכול את חלקה היא.

קרוב לוודאי ששנת היובל לא קויימה אף פעם הלכה למעשה. חכמינו ז“ל וגם הרמב“ם הבינו, שמצב אידיאלי זה, שכל בני ישראל ישבו לבטח על האדמה שנועדה להם, מעולם לא התקיים. חלק מהשבטים הוגלו בתקופה מוקדמת מאד, או שחיו במלחמה מתמדת עם שכניהם ואפילו בתקופת דוד ושלמה לא שרר מצב אידיאלי במדינה. ומאז גלות עשרת השבטים, כך חז“ל, פסקה מצווה זו. מצווה זו התבטלה מעצמה, כמו שבטלה מצוות הקורבנות אחרי חורבן בית שני.

אבל הרעיון עצמו הוא רעיון גדול, גדול יותר מכל הרעיונות של התנועות הסוציאליות מאז ועד היום. וגם אם לא ניתן לממש אותו במציאות, אנחנו למדים מכאן, לאן חותרת התורה. התורה רוצה להראות למאמיניה מהו האידיאל, שאליו ראוי לשאוף, גם אם אינו ניתן למימוש. התורה מציירת לנו מצב אוטופי, חזון, עניין שיישאר תמיד מחוץ להשגת האדם, אבל שראוי לחלום עליו.

גם נביאינו, בעיקר הנביא ישעיהו בחזונו וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ (יא, ו), ידעו, שהזאב לא יוכל לרבוץ עם הכבש, כי ממה יזין את עצמו? מעשב וחציר? הקיבה שלו מסוגלת לעכל צמחים? אבל בחזון הזה אין רק סימליות, כי אם חלום לעתיד טוב יותר, לעתיד ללא מלחמות ולאחווה בין אויבים ושונאים, שראוי לשאוף אליו. גם ביאת המשיח לא תפתור את בעיית מערכת העיכול של הזאב, בעיקר שאנחנו בכלל לא יודעים מה יהיה כאשר יבוא המשיח. כמו שכבר אמר הרמב“ם: „ולא ידע איש איך יהיה עד שיהיה“.

יש משהו משותף בין מצוות היובל לבין חזון העתיד של נביאינו והאמונה בביאת משיח-צידקנו. גם התורה וגם הנביאים מציגים בפנינו מצב של אוטופיה שאינה ברת השגה. כל אותם בהיסטוריה האנושית, שניסו לתרגם אוטופיות אלה למציאות, טעו והטעו וגרמו לאסונות גדולים. כל אותם שהתיימרו להביא את הגאולה באמצעות הכרזה על ביאת המשיח (החל ברבי עקיבא וכלה באחרון נביאי השקר), הביאו צרות גדולות על עם ישראל. וכל אלה שהתיימרו להביא לשוויון סוציאלי מוחלט בין העם והעמים (כולל את הרוצחים סטלין, מאו טסה טונג, פול פוט העריץ  הקמבודי), חוללו דברים נוראים שקשה לתאר אותם.

חג היובל בעל האופי הסוציאלי המוחלט וכן ביאת המשיח הם אידיאלים נשגבים, שהתורה מחייבת אותנו להאמין בהם, אבל הן אוטופיות, שאמורות להראות לנו את הכיוון, אליו יש לשאוף להתקרב, אבל אין לנסות להשיגו.

שבת שלום