לפני שאנחנו מתחילים לקרוא בחומש ויקרא, כדאי לתת את הדעת על עניין שמעסיק את היהודי הדתי בכל יום מימות השנה. אני מתכוון לתפילה וכידוע עיקר התפילה היא תפילת שמונה-עשרה. מי שאומר שמונה-עשרה יצא ידי חובת תפילה…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: ויקרא
השאלה הראשונה המתעוררת היא, למה קוראים לתפילה שמונה-עשרה, כאשר למעשה יש לנו בתפילה זו תשעה-עשרה ברכות.
את אחד ההסברים ניתן למצוא במידרש שעוסק במלאכת המשכן. וכאן מופיע המספר שמונה-עשרה. אלוהים כידוע ציווה לבנות את המשכן ומבר למשה את כל הפרטים ופרטי הפרטים של מעשה הבנייה. ולאחר שהסתיימה הבנייה והוקם המישכן מדגישה התורה וחוזרת ומציינת שהעבודות הנשכן נעשו בדיוק בהתאם להנחיות שנתקבלו מלמעלה, כמו למשל:
וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי יְהוָ“ה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָ“ה אֶת מֹשֶׁה.
כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָ“ה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה.
יִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת לָתֵת עַל הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָ“ה אֶת מֹשֶׁה.
ועל הביטוי הזה: כאשר צוה ה‘, או ככל אשר צוה ה‘, חוזרת התורה שמונה עשרה פעמים. ולכן, אומר המידרש, תיקנו את תפילת שמונה-עשרה.
עד כאן הכל ברור ופשוט. אבל יש זיקה הרבה יותר עמוקה בין הברכות, היינו בין התפילה, לבין צווי האל, לעשות הכל בהתאם להוראתו. ההדגשה החוזרת ונשנית „כאשר ציווה“ מתייחסת אמנם לבניית המשכן אבל היא מתייחסת גם לתפילה. כי מה הן התפילות? או יותר נכון למה אנחנו מתפללים? התפילה כידוע אינה מצווה הכתובה בתורה, אבל היא מצווה מדרבנן והיא באה במקום הקורבנות שפסקו משחרב בית המקדש. כלומר שהתפילה ממלאת את מקום עבודת הקורבנות והיא לא פחות ולא יותר מאשר עבודת-השם. בין אם עבודת-השם מתבטאת בקורבנות, בין בבניית בית ה‘, בין אם היא מתבטאת בתפילה, חייבים לקיים אותה „כאשר ציווה“!
מה זה אומר לנו?
תשובה על כך נתן אחד מגדולי חכמי התורה במאה ה-19, הנצי“ב, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (אשר בנו יסד את אוניברסיטת בר-אילן). וזו לשנו, בהתאם לציטוט של י. לייבוביץ: „ידוע שישראל נתאוו מאד שתהיה השכינה שרויה בתוכם, היה עולה על הדעת שבשביל זה השתדלו לעשות הכל, לכן פירש הכתוב שרק ‚כאשר צוה השם כן עשו'“ במילים יותר ברורות: ניתן לשער שבני ישראל היו מתאמצים לעשות מעל ומעבר בבניית המשכן, אבל הוא-יתברך מצפה שיקיימו את המצווה כלשונה, לא יוסיפו ולא יגרעו. אם המדובר במכסה לאוהל-מועד „וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים“ או בקירות, וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים, או בקורבנות או בכל מצווה אחרת, הכלל הינו תמיד „כאשר ציווה“. התפילה הממלאת את מקום הקורבנות הינה מצווה ככל המצוות ולכן חשוב לזכור – זו דעתו של הנצי“ב – שההוראה היא „כאשר ציווה“. אבל לא יותר מזה.
התפילה נועדה שתיאמר בשקט ובהבנה. זוהי עבודת ה‘. כאשר האדם מתלהב בשעת התפילה, כאשר הוא אומר אותה בדבקות יתירה, כאשר הוא מנסה לרומם את רוחו ולהגיע לעילוי הנפש, אין זו כבר מצווה „כאשר ציווה“. אין זו כבר עבודת-השם אלא צורת ביצוע התפילה נעשית למען האדם עצמו, למען התעלותו, למען השתחררותו מכל מיני מועקות או מאוויים. וכאן חייבים להקים גדר, להבדיל את תורת ישראל מכל שאר התורות, זה מה שחז“ל קוראים לעשות סייג לתורה. להעביר קו ברור בין תורת ישראל לחוקות הגויים, למינהגי הגויים. כי אם לא נעמוד על ההבדלים האלה, מה בין דת ישראל לבין הדתות האחרות? מה בין דת ישראל לעובדי האלילים? את הצרכים הנפשיים של האדם יכול לספק כל פסיכיאטר, או כל שרלטן. וכידוע לנו שרלטנים יש הרבה, בכל העמים ובכל הדתות, והמבין יבין.
שבת שלום
