בהקשר לפרשה זו וגם לפרשות אחרות הרביתי לדון בנושא הקדושה. לא אוכל לחזור על כל מה שנאמר כבר, לבד מלצטט משפט אחד שלי שמסתמך על דברי חכמינו…
פרשת השבוע בחוג המשפחה: כי תשא
שאם בדברים הגשמיים לא ניתן למצוא קדושה, היכן ניתן למצוא אותה? קדושה, אומר פרשן אחד, היא במעשי האדם כאשר הם מכוונים לעבודת הבורא, כלומר לא הדברים הגשמיים הם קדושים, כי אם הפעולות, המעשים לשם שמיים.
דוגמה למעשי אדם המתעלים לדרגה גבוהה מצאתי בסיפור של י“ל פרץ, „אם לא למעלה מזה“, שרבים וודאי מכירים אותו ואשר בגלל יופיו אני מוצא לנכון להביאו בהשמטות קלות לנוחיות הקורא:
בכל ימות הסליחות, בבוקר בבוקר, נעלם הרבי מנימירוב. בני-ביתו משכימים לסליחות, יוצאים ועוזבים את הדלת פתוחה אחריהם; בלי ספק יוצא הוא אחרי כן בעצמו. מעולם לא ראה אותו איש, לא בחוץ ולא בבית-הכנסת או בבית-המדרש, ולא אצל המנינים.
הימים – ימים נוראים, צרכי עם ישׂראל מרובים, צריכים לפרנסה, לשלום, לבריאות, ליראת-שמים… והולך וקרב יום הדין, והשׂטן משוטט בכל הארץ, ובוחן ובודק בחורין ובסדקין של הלב והנפש! והוא מסית ומדיח, ועולה ומשׂטין! ומי יעמוד ביום צר, אם לא קדוש ישׂראל מנימירוב?
בלי ספק הוא עולה למרום ומשתטח לפני כסא כבודו, ומתפלל על עם ישׂראל.
והנה בא לנימירוב מתנגד מירושלים דליטא וימלא פיו צחוק. ומחייך הליטווא“ק, ומצביע על גמרא מפורשת, שגם משה רבינו, עליו השלום, לא עלה למרום, כי אם למטה מעשׂרה טפחים – והצדיק מנימירוב לא כל שכן!
– ואם כן, איפה הוא הרבי בשעת הסליחות?
ובאותו הרגע החליט בלבו לחקור שורש דבר. ועוד באותו היום, בין מנחה למעריב, התגנב הליטווא“ק אל חדר-משכבו של הצדיק, וישכב תחת מטתו… ושכב כל הלילה. ושניהם שוכבים: הרבי על המטה והליטווא“ק תחת המטה.
כשקראו לסליחות, שמע הליטווא“ק כי רבתה התנועה בחדרים הסמוכים, בני-הבית יורדים ממטותיהם, ומתלבשים, והולכים, ופותחים את הדלתות… ואחרי כן שב הכול למנוחתו, והוא נשאר לבדו עם הרבי בבית.
בינתים קם גם הצדיק ממשכבו. ועשׂה מה שעשׂה, ונגש אל ארון הבגדים, והוציא משם חבילת בגדים שונים, דהיינו: מכנסי בד לבנים, רחבים וקצרים, מגפים גדולים ומשוחים בזפת, אדרת-שׂער עבה ומצנפת שׂער גבוהה, וחגורת עור מצופה מסמרי נחושת – בגדי אכר! ובאותם הבגדים התלבש הצדיק. והליטווא“ק אינו מאמין למראה עיניו. והרבי יוצא מחדרו, והליטווא“ק קם בלאט והולך אחריו, כאותו הצל ההולך אחרי האדם. והרבי עובר מחדר לחדר ונוטל גרזן לחטוב עצים, ותוקע אותו לתוך אזורו, ויוצא את הבית. והליטווא“ק אחריו, אף כי כבר עלה על לבו דבר-בליעל, כי הרבי צדיק הוא ביום וגזלן בלילה…
והולך הרבי בלאט ובצדי הרחובות, ואימת הימים הנוראים מרחפת בחוץ. והרבי צולל בצללי הבתים ויוצא לאור הלבנה בין בית לבית, והליטווא“ק אחריו… והנה הרבי יצא את העיר. וסמוך לעיר – יער. והצדיק נכנס לתוך היער, ופסע כשלושים או ארבעים פסיעות בתוך היער, ונגש אל אלון רך, והוציא את הגרזן מאזורו והניפו, ויך בעץ – פעם, פעמים ושלוש, עד כי נפל העץ…
והליטווא“ק עומד מרחוק ורואה, איך שהצדיק חוטב את העץ לבקעים, ואת הבקעים לגזרים, ושהוא מוציא מאדרתו חבל ארוך, ועושׂה מהם חבילה, ומעמיס את החבילה על כתפיו, ויוצא את היער ושב העירה. כפוף הולך הרבי תחת משׂאו. והליטווא“ק אחריו – „האם לא יצא הזקן מדעתו?“ והצדיק אוחז את דרכו בלאט, ובא לאיזו סימטא, ונגש אל בית קטן רעוע, ויעמוד מאחרי החלון, וידפוק בשמשותיו בלאט. והליטווא“ק שומע, שמתוך הבית קורא קול של אשה חולנית:
– מי שם?
– והצדיק עונה בלשון הנכרים: – אני, וואסיל.
– וואסיל? איזה וואסיל? ומה אתה רוצה, וואסיל?
והצדיק אומר לה בלשון האכרים, שיש לו חבילת עצים למכירה, שימכור לה בזול. ואינו מחכה למענה האשה, ועובר אל הדלת, ופותח אותה, ונכנס לבית. והליטאי מתגנב אחריו. לאור הלבנה רואה הוא חדר קטן ונמוך, שברי כלי-בית, ובמטה אשה חולנית מכוסה בבלויי-סחבות.
והחולנית שואלת באנחה: אבל במה אקנה, וואסיל? אין כסף לאלמנה עניה!
והצדיק המתחפשׂ עונה, שיתן לה בהקפה; ושבסך-הכול מבקש הוא שש אגורות!
אבל האשה אומרת, שאינה יכולה לקבל בהקפה, שאין לה שום תקוה להשׂיג מעות ולשלם. – מאין יבוא עזרי? נאנחה.
והצדיק, שהניח כבר את החבילה לארץ, מתקצף עליה: הוי, יהודיה פתיה! אַתּ אשה קטנה וחולנית, וימיך ספורים, ואני בוטח בך, ונותן לך בהקפה שש אגורות! ולך אֵל גדול ורחמן, ואינך בוטחת בו, שימציא לך שש אגורות?
– ומי יסיק לי בתנור?
והצדיק עונה, שהוא יסיק לה. והוא אומר ועושׂה. ובשעה שהכניס העצים לתוך התנור, זימר בלחש את הפזמון הראשון מסליחות היום… ובהבעירו את העצים, אמר את הפזמון השני… ואת הפזמון השלישי אמר, כאשר סתם את התנור.
והליטווא“ק נהפך לבבו לאהוב את הצדיק וכשהיה שומע מספרים, שהצדיק עולה בימות הסליחות למעלה, לא צחק עוד והיה אומר: מי יודע אם לא למעלה מזה!
ועל מנת שלא יחשדו בי חלילה שהפכתי לאוהד החסידות, אני חוזר ומדגיש, שמשפחתי השתייכה מאז למתנגדים מבית מדרשם של הגאון מוילנה (גם כן ליטווא“ק) והחתם סופר. אבל סיפור זה משמש דוגמה למעשי צדקה שייתכנו בכל עם ובכל דת וגם בין מי שאינם דתיים. ומי אומר שרק היהודים הדתיים זוכים שיתעורר בהם ניצוץ של קדושה?
שבת שלום
