Paraschat haSchawua: waEra

0
18

אומנם עוד לא הגיע חג הפסח ומזג האויר חורפי לחלוטין, אבל הפרשה שלנו, כמו כל ספר שמות עוסקת ביציאת מצרים וגם אנחנו נזקק אם כך לנושא הפסח…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: וארא

שאלה נפוצה, שרבים אינם יודעים את התשובה עליה, היא השאלה, מאין נובע המנהג לשתות בליל הסדר ארבע כוסות. בתורה אין רמז למצווה זו. היא הותקנה על ידי רבנן ורבנן הקפידו עליה הקפדה יתירה. אבל השאלה היא, מדוע דווקא ארבע כוסות? בוודאי שלא על מנת לגרום לחסידים להתנודד כלולב בלכתם לביתם לאחר הסדר אצל הרבי. אחד ההסברים הנפוצים הוא הסברו של ר‘ יוחנן בתלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, שארבע הכוסות הן כנגד ארבע לשונות של גאולה. ארבע לשונות אלה מופיעים בפרשה שלנו:

ו לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָ“ה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.  ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָ“ה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.  ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ… (שמות ו).

אכן יש סמליות יפה בשתיית ארבעת הכוסות כנגד ארבעת ההבטחות של הקב“ה. אלא שכאן מתעוררת בעייה עם לשון הכתוב. כי בהתאם לכתוב התורה יש לנו כאן חמש לשונות של גאולה. בפסוק ח‘ מופיעה ההבטחה „וְהֵבֵאתִי“, היינו שאם להסתמך על הסברו של ר‘ יוחנן, היינו אמורים, לא עלינו, לשתות חמש כוסות.

תירוצים שונים ניתנו לסתירה זו, אבל אחד ההסברים המשכנעים הוא פירושו של רבי חיים אִבְּן עֲטַר (1696 מרוקו1743 ירושלים) בפירושו לתורה „אור החיים“. הוא רואה את העניין כך:

דברי אל עליון דבר טהור הוא כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ. כי כתוב והבאתי אתכם אל הארץ. אבל לא מצינו שכן היה, אלא רק את בניהם הביא לארץ וכל דור יוצאי מצרים מבן עשרים ומעלה נפלו פגריהם במדבר. האם ניתן להבין מכאן, שואל ר‘ חיים, שאלוהים חו“ש הפר את שבועתו „והבאתי“, כלומר שאינו מקיים את הבטחותיו? תשובתו היא, שיש לדייק בקריאת הטקסט. לפני ההבטחה „והבאתי“ בא תנאי שרק אם מקיימים אותו, מתמלאת הבטחה אחרונה זו. התנאי הוא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָ“ה. כלומר רק במידה ויקיימו את ידיעת ה‘ תתקיים ההבטחה והבאתי, ואבן עטר מסיים „זולת זה יהיה מה שיהיה“.

לייבוביץ מבהיר גישה זו, שהיא גם גישתם של רבים מחכמינו ז“ל, שלפנינו כאן הדגמה נוספת שהבטחה האלוהית איננה בגדר מתנה או מענק הניתנים ללא תנאי, אלא משמעותה היא, דרישה המוצגת לאדם להיות ראוי לאותה הבטחה, ואם אין הוא ראוי לה הרי שאין היא מתקיימת.

לסיכום: כל ההבטחות האלוהיות, כך למדנו מחז“ל, בין אם הן קשורות ליישוב הארץ במישור הלאומי ובין אם הן מתייחסות למישור האישי, קיומן תלוי בקיום ידיעת ה‘, שהיא הכרת ה‘, שהיא קיום מצוותיו. נקודה זו יש להבהיר וחובה להדגיש אותה: ידיעת ה‘, כפי שהיא הובנה בעולם האמונה היהודי (להבדיל מהגישה הנוצרית) אינה מסתפקת בכך שהאדם אומר „אני מאמין באלוהים“. אמירה כזו אין לה כל ערך ובנוסף אין לה גם כל משמעות. ידיעת ה‘, מאז אברהם אבינו עה“ש, היתה תמיד עניין של קיום מצוותיו יתברך.

וכאן מתעוררת השאלה שכל אחד בפני עצמו חייב למצוא עליה את התשובה. האם כל אותם יהודים שסימני דתיותם הן ציציות מתנופפות באוויר, שירה וריקודים ברחובות כדוגמת ליצני קירקס, עלייה לקברו של רבי זה או אחר בפולין, האם עליהם אפשר לומר, שהם קיימו את המצוות וראויים לקיום הבטחות הבורא? אפילו כל אותם המכנים עצמם דתיים מאמינים, שהם מקיימים את מה שהם מגדירים לעצמם „עבודת ה‘, זה לא בידי בשר ודם להחליט אם דרכם נכונה. ישפוט על כך הוא-יתברך. אבל מה עם מליוני היהודים שעבודת ה‘ רחוקה מהם כמזרח ממערב? מה זכותם של אלה לטעון לקיומן של ההבטחות האלוהיות? מה זכותם להסתמך על הכתוב בתורה שאין הם מקיימים את מצוותיה?

שבת שלום