Paraschat haSchawua: Schmot

0
19

כל חומש שמות, שהוא למעשה סיפור יציאת מצריים, מתחיל בהודעה קצרה: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף . וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ . הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ…

פרשת השבוע בחוג המשפחה: שמות

מלך חדש קם במצריים. אנחנו לא יודעים אם היה זה היורש החוקי של כס המלוכה, או שהיה זה כובש זר או אחד מהקרובים למלכות שלקח בכוח את השלטון. שאלה זו נדחה בינתיים ונשאל לפשר טענת המלך החדש האומר לעמו „עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ“.

ולמרות שראשונים ואחרונים לא עסקו בשאלה זו, אני חייב לשאול, האם ייתכן דבר כזה? לא שאני מטיל ספק במהימנות הטקסט התנ“כי. אבל אין לי ספק, שהמלך החדש לא אמר את האמת לעמו. לא ייתכן שבני ישראל היו רבים במספרם יותר מהמצרים ולא עוד, אלא אפילו עצומים מהם ברכוש ובהשפעה. אם זה באמת היה מצב העניינים, המלך כבר לא היה יכול לעשות כלום. עם ישראל היה פשוט משתלט על המדינה. אז מה הספור הזה? למה מוליך המלך את עמו שולל בסיפור מצוץ מהאצבע? למה הוא מפחיד את עמו?

אחפש הסבר. המלך מנסה להפחיד את עמו. אומנם אנחנו לא יודעים, מדוע הוא מנסה להפחיד את העם, אבל אין ספק שהוא עושה זאת. אפשר לתת לכך הסבר פשוט. מלך חדש מנסה למצוא אהדה והשפעה בין בני עמו, בעיקר הוא מנסה לאחד אותם תחת שרביטו, ומה קל יותר במצב זה מאשר לחפש אויב משותף ולאחד את העם מאחורי גבו של הלוחם באויב המשותף. והנה אנחנו רואים תופעה מעניינת. התורה מראה לנו, כי כבר בעת העתיקה היו שליטים שנקטו בשיטות דמגוגיות על מנת לחזק את שלטונם. והמנגנונים, המכניזמים, האלה עדיין שרירים וקיימים ועוברים בירושה עד לזמננו אנו. אפשר להדגים זאת בעניינים הקרובים למציאות שלנו:

כאשר ח’ומייני תפס את השילטון באירן, הוא הפך את ארה“ב ואת ישראל לאויב מספר אחד. מאות אלפי אירנים יצאו מדי יום להפגנות ענק. ומה רעה עשתה ארה“ב לח’ומייני? היא עזרה לו בעקיפין להדיח את שאה פהלווי ולעלות לשלטון. איזו עוולה חוללו היהודים לעם הגרמני? אבל הדיקטטור שלהם הפך את היהודים לאויבי העם וההמשך ידוע. גם מסעות הצלב נערכו בסימן זה. ואפשר למצוא דוגמאות נוספות.

המכניזם הזה פועל המיוחד טוב, כאשר מדובר במיעוטים הנמצאים בתוך המדינה, מיעוטים המשתייכים מבחינה אתנית לאומה אחרת או מבחינת דתית לאמונה אחרת. על מיעוטים כאלה קל ביותר להטיל תו של אויב וסכנה למדינה או לעם. אלא שכאן עדיין לא נעצר הגלגל המסוכן הזה. מי שמחפש דרך קלה לאחד תחת שרביטו רוב בתוך בני עמו, ממציא בשעת הצורך אוייב פנימי. האוייב הוא תמיד זה שנמצא באופוזיציה. ובין שאופוזיציה זו גדולה או קטנה מבחינה מספרית, דמגוג מוכשר ימצא תמיד דרך לליבם של אלה שאינם חושבים לעומק או שפשוט אינם מזהים את הכוונה האמיתית של הדמגוג.

עכשיו נחזור לפרעה ולסיפור יציאת מצריים. וכדאי לעמוד שוב על הדמיון בין הסיפור העתיק לבין המציאות שלנו היום. פרעה זה, שהצליח לאחד את העם בקריאה הנרגשת לסכנה הצפוייה כאילו מהתרבותם של העברים ומהגייס החמישי כביכול המאיים על המצרים, גרם לבסוף לאסונות גדולים לעם המצרי. למה? כי לא העם היה בראש מעייניו. בשביל מה הוא היה צריך להביא את כל המכות הרבות שבאו על המצרים? מפני שמה שהיה איכפת לו לא היה העם, כי אם השלטון היה חשוב לו מעל לכל. עד כדי כך שלבסוף הוא וכל חילו הלכו לאבדון.

אני מרשה לעצמי לטעון, שלא רק המצוות שבתורה ראויות לעיון ודיון, לא פחות מכך יש לי הרושם, שכוונת התורה היתה בנוסף ללמד אותנו איך להתנהל בחיי היומיום גם במציאות העכשיווית.

שבת שלום